ראשית האהבה (מתוך המחזמר הדוויג והשארית העצבנית) מאת סטפן טרסק תרגום ריטה קוגן כשהכדור היה שטוח, והאש בעננים, וההרים היו אפילו עוד יותר גבוהים, אנשים התגלגלו ממש כמו

שלוש אחיות: רזון מחריד, פנים נאות, ניירוטיות קיצונית. אחת סופרת-משוררת, שכותבת על אונס ילדות שלא חוותה מעולם. אחת עקרת בית למופת, נשואה באושר לפדופיל השכונתי

צלם אותי במצלמת פּוֹלָרוֹאִיד, הן בקרוב המצלמה הרומטנית הקולנועית הזו, שמנציחה רגעים תלושים, תיעלם ללא זכר, כמו הדינוזאורים, תחת המפולת הדיגיטלית. צלם אותי במצלמת פילם כבדה. השרה

אמא שלי אומרת שאני כנראה האחרונה שבכתה אחרי קריאת המחזה של צ'כוב "בת השחף". מכיוון שעזבתי את בית הספר בו חינכו את האליטה האינטלקטואלית הבאה

איך קוראים לעצב בעברית? מיכאל שלה, שלי. רבות דובר כיצד הצליח סופר צעיר בן עשרים ושבע בלבד לתאר נפש מיוסרת של אישה עצובה באופן כה

אין באמתחתי רוח חג, אך על פי שבילדותי חגיגות שנה אזרחית חדשה היו פלא שלבואו חיכיתי יותר מאשר לחגיגות יום הולדת. יש באמתחתי געגוע לידיים החזקות שידעו

נומי, נומי, פעוטה, אל תשני על קצה מיטה. כי בליל זאב יבוא ויישא אותך עִמּוֹ.   רק אלוהים יודע כמה לילות של סיוטים קטועים ביליתי בתור

מזג אוויר נפלא לצילומי חוץ. השמיים תלויים במהופך, כמו קערת דייסה, כמו חלב קרוש על פני דפנותיה, כמו מטרית ענק, שמסככת על כבישים, גגות, אנשים:

צעידה לילית במדבר. ההר ומצלעותיו כבר מאחורינו. האדמה נִפְרֶשֶׂת תחת רגליי, בלתי נראית ונינוחה. פרץ אור אחרון נמהל, כמו טיפת צבע מים, הנושרת ממכחול לתוך כוס מים

כן, כאן זה לא עמק, האוויר כאן שונה, מפולת שלגים להיכן שתפנה, הסלעים רועדים-רועמים בהִדַּרְדְּרוּת. מותר להקל, עיקולים לסכל, אך אנו בחרנו בשביל מהתל, משעול