וּלְעִתִּים נִדְמֶה כִּי חַיָּלֵינוּ שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד מִשְּׂדוֹת דָּמִים, לֹא נִטְמְנוּ בָּאֲדָמָה תַּחְתֵּינוּ, אֶלָּא הָפְכוּ לַעֲגוּרִים הוֹמִים.   וְכָךְ מֵאָז וּמִתָּמִיד בְּעֶצֶם מִמְּרוֹם מָעוֹף הֵם

  ארבעה עמודים של צריח חשוף. ביניהם פעמון – מנוקב ודומם. בתוכו צף ענבל – כמו לב בתוך גוף, שנושא זיכרון – מיותם, מדמם.  

הכתובת על אנדרטת הזיכרון: "לא כל קורבנות הנציזם היו יהודים, אך כל היהודים היו קורבנות הנציזם".     אגדה משפחתית מספרת כי סבא סֵנדֶר גנב

(1)   כשהייתי מספר שש מיליון ואחת, (לא נשאר די מקום על זרועי שיכיל מספרי זה, שש מיליון ואחת), הנחתי כף רגל נתונה בסנדל, ועל

תפוז-דם מרומם הוא שמש כתומה. עננים מתענים, מלינים על חומה. ההרים מחרישים כצבאים נרגשים. הפסגות נמוגות ואיתן החמה

Damn! I miss you so. And so, and so! I do miss you so, Mister So & So. Among all this snow, And musical saw,

אתה מלאך בשמי ירושלים, ירוק מבט ומסותת שפה, ולשונך – זו התברכה כפליים בחידודיה ומילות קטיפה.   נשים וטף לוכדים את חיוכיך, אותם אתה בוזק

בלוז יהודי מפי נערים מתאבך במחשך בצאת השבת

  מִטָּה סְתוּרַת סְדִינִים בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה נִצֶּבֶת מִקּוֹרָה בְּלוֹט שֶׁל עֲנָנִים.   לוֹט עַנְנֵי פָּרִיז מֵעַל גּוּפִים שְׂרוּעִים. הֵם שְׁנִיִּים – זוּג בָּרוֹאִים עֲלֵי יְצוּעַ

(1)   עיר הבית שלנו, המאמצת, מברכת את פנינו, אהוּב. עיר צפונה, לאה ומכווצת. הבל פיה – ריח אספלט רטוב.   נפקחות דלתות זכוכית של