אַתָּה עוֹמֵד יָחֵף וּבוֹלֵעַ כּוֹכָבִים וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהֵם נוֹפְלִים סְתָם כָּךְ וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל רָם: מִשְׁאָלָה וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל: אוֹתְךָ וְשָׁכַחְתִּי שֶׁאָסוּר לְהַגִּיד (בְּקוֹל) נִרְדַּמְתָּ עַל בֶּטֶן מְלֵאָה כּוֹכָבִים

קְרִיאָה שֶׁל חֲסִידָה עַל גַּג בֵּיתִי  אַךְ לְעִתִּים תָּפַר אֶת הַדְּמָמָה.  וְאֵם תַּקִּישׁ אֵי פַּעַם עַל דַּלְתִּי,  נִדְמֶה לִי, כִּי אֲפִלּוּ לֹא אֶשְׁמַע.   אנה אחמטובה

[1] הקציצה נראית קטנה, אבל היא ממלאת את הצלחת, את הראש שלי, את היקום. העולם הפך להיות גוש חום-אדמדם, מעט לח ובתוכו נעוץ הדבר השנוא

קוֹלִי הַמְּעֻרְפָּל וְהַנִּמְהָר בָּךְ יְקַנֵּן לַשָּׁוְא – עָכוּר וּמַר. רֹאשֵׁךְ יֻרְכַּן בְּעֶצֶב מִתְעַכֵּב אֶל פִּי – הַמְּעֻוָּת וְהֶעָיֵף. עֵת שִׁכְחָה אֶת אֵיבָרַיִךְ תַּחְבֹּק, בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה,

לִרְקֹד עַל דַּם זוֹ מְלָאכָה מְסֻבֶּכֶת, כִּי הַדָּם מִשְׁתַּנֶּה לְלֹא הֶרֶף, מַחְלִיף מַצְּבֵי צְבִירָה. תְּחִלָּה הוּא חַם וְגָדוּשׁ. מַחְלִיקִים עָלָיו בְּקַלּוּת, נִצְבָּעִים בּוֹ מַהֵר, בְּנָקֵל.

אֶקַּח אֶת כָּל הַשִּׁירִים וְאֶמְחַק מֵהֶם אֶת הַמִּלָּה "אֲנִי". אַחֲרֵי הַמְּחִיקָה יִשָּׁאֲרוּ שׁוּרוֹת שֶׁהֵן תַּחֲרָה פְלֶמִית: תַּבְנִיּוֹת נָאוֹת שֶׁל רְוָחִים, שֶׁל אֲוִיר לָבָן, שֶׁל נוֹכְחוּת

וְכָל הַקַּיִץ הַזֶּה הָיָה רַק לַיְלָה רַק חֹשֶׁךְ-בֶּן-אָדָם בְּתוֹךְ סְדִינִים רַק אֶצְבָּעוֹת, פִּרְקֵי כַּף יָד, כַּפּוֹת רַגְלַיִם הַמִּשְׁתַּפְשְׁפוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּמוֹ חֲתוּל רְחוֹב צָמֵא בְּעוֹד

A well-known fable from the philosopher Schopenhauer, a story that Freud liked to cite. It tells about the dilemmas of closeness between porcupines who must

פֶּתַע נִהְיֵיתָ תַּחֲנַת מֶטְרוֹ קוֹלְךָ הָפַךְ לִהְיוֹת קוֹל מְכוֹנָה – נִנּוֹחָה, מְעַנָּה Mind the gap שׁוּב לֹא מְאַהֵב אֶלָּא תַּחֲנַת מֶטְרוֹ לוֹנְדּוֹנִית מְנֻמֶּסֶת, מִרְשַׁעַת, לָקוֹנִית

אִינְטִימִיּוּת פְּגוּמָה וּמְקֻדֶּשֶׁת שֶׁל חַדְרֵי אַמְבָּט שֶׁל אֲנָשִׁים זָרִים: לַחוּת עַל שְׁטִיחוֹנִים – חֲמַצְמַצָּה, עִקֶּשֶׁת וְשַׂעֲרָה כֵּהָה עַל דֹּפֶן כִּיּוֹרִים, סִימָן שֶׁל בְּהוֹנוֹת שֶׁנִּמְתְּחוּ בְּלִי