פסנתר – שלד עץ סדוק ונוקשה – ניצב בשדות מכוסי ערפל. דוושה של לֶגָטוֹ בּוֹדָה צליל אפל, וקור דוקרני בגפיים פּוֹשֶׂה.   אך שני אשוחים

"הַמָּוֶת לֹא קוֹרֶה בִּזְמַן שֶׁאַתָּה לוֹחֵץ עַל הַהֶדֶק" – הוּא אוֹמֵר לִי בְּקוֹל מָדוּד, עֵת יָדָיו נִנְעָצוֹת יִתְדוֹת-יְתֵדוֹת בִּבְשָׂרִי. "הוּא מַבְשִׁיל לְאַט, כְּמוֹ רִמּוֹת שֶׁל

אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. אַתָּה שׁוֹמֵעַ, אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. יָדַי לָמְדוּ כֵּיצַד לְשַׁחְרֵר אֲחִיזָתָן מִזֶּה וּמִזֶּה, וַאֲנִי

עת נולדתי, אמי טבלה את גופי במימי הסבל הפיוטי. ימים ארוכים טבלה את גופי. הלוך וטבול טבלה את גופי. פן אדע שמחה מה היא, פן

רגעי ים עטופים במפרש מרשרש מְשִׂיחִים על נשים-בתולות עם זנב-דג וגברים-מלחים. ועיניים תכולות מבזיקות עוד חיוך בעד דֹּק של רשת קרניים צפופות, של קמטוטי צחוק.

חרוזים מושחלים לאיטם על גבי חוט חיי. חוליות של חווה ואדם, מתווספות עד בלי דיי. אך עליי לשמר הגמישות של החוט העמוס. הם הולמים ונוֹקְשִׁים

אִלּוּ הָיוּ מוֹנִים אֶת כָּל הַפְּעִימוֹת, שֶׁהֶחְסַרְתִּי בְּגִינְךָ, הָיוּ וַדַּאי מִתְפַּלְּאִים, אֵיךְ זֶה, שֶׁלִּבִּי עוֹדֶנּוּ פּוֹעֵם בְּקִרְבֵי.

(1) Let me be your Hazey Jane. We will learn how to share cords and smiles, Cigarettes and nightmares. We are slow thirty-plus-years-old, Who care only

אבי ואמי נפגשו בֵּמְּזָוֶה בֵּיתִי אחרי שלושים שנה, שלא התראו. שניהם מרירים. אילו שוקולד היה סממן לילדות מאושרת, הייתי נחשבת וודאי לילדה האהובה עליי אדמות.

כשתקיש על דלתי לא קרוי, באמצע הליל בידך ברוכת וריד, קשיות, וגידים לעייפה, האמבט יחרוק שן של זדון מאופק ואמייל, ומראה בחדר המיטות תיאנח, זעופה.