כָּאן אַשּׁוּחַ סוֹמֵר בְּרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת. כָּאן צִיּוּץ צִפּוֹרִים מְהַדְהֵד. שְׁבוּיָה אַתְּ בְּיַעַר מְכֻשָּׁף וְעָבוֹת שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת.   כָּאן פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן תִּתְנַפְנֵף בְּגָאוֹן וְלִילָךְ

דיאנה ארבנינה. ככה קוראים לה. סונג-רייטרית וזמרת. אני יודעת עליה ממש מעט, מלבד העובדה שהיא מוכשרת עד כדי ניצוץ מטורף בעיניים ומפורסמת מאד במולדתה –

לֵךְ לְאֶלֶף עֲזָאזֵלים. פֹּל לְאֶלֶף תְּהוֹמוֹת. לְמַד הֵיטֵב מִדּוֹת שֶׁל סֵבֶל: נְחָשִׁים בְּלִי סֻלָּמוֹת. בּוֹר לְלֹא תַּחְתִּית אוֹ מַיִם, צַחֲנָה וְקֹר אֵימִים, יוֹם שֶׁל אִיּוֹב

כשמכשפה אומרת שיש לה מצב רוח קודר היא מתכוונת שפשוט בא לה תבשיל קדרה

כנראה עובר עליי משהו. עדיין לא ברור מה בדיוק. התחלתי לפסל אבסטרקט. אחרי יותר משמונה שנים שלא העליתי על דעתי ליצור משהו שאין לו צורה

פַּת לֶחֶם הֻרְעֲלָה, אֲוִיר עַד תֹּם נִגְמַע. קשה למצוא מזור, וסדק לקבע. יוסף, שלמצרִים נמכר במלוא דמעה, אינו היה יכול יותר להתגעגע.

אני יושבת במגדל, שיער ארוך ומדובלל, ובידיים מספריים, ודף ניר, שמקופל. וכשתבוא אל מגדלי, תשרוק בשקט: "אל תפלי". את שיערי אפיל אפיים, ותטפס אליי. שלי.

קָשֶׁה לִנְשֹׁם. הָאָרֶץ מְתֻלַּעַת, וְכוֹכָבִים מֵתִים לֹא מְאִירִים. אַךְ אֶל עֵדִי – הַמּוּזִיקָה נִשְׁמַעַת. מֵעַל רָאשֵׁינוּ מַלְאָכִים שָׁרִים. מְסַדֵּר שֶׁל כִּנּוֹרוֹת יַבְזִיק בְּלַהַט וְיִקָּרַע בִּשְׁאוֹן

קרב נא אליי, אהובי, על בהונות רגלייך. בשקט, בשקט הנח את מגן המראה. לטף את שדיי הנמים באצבע גברית, מחוספסת. הֱיֵה נא זהיר, אהובי, פן תעיר נחשים על

הירידות המטורפות והמעולות. העליות האינסופיות והמעולות לא פחות. האדרנלין שמבעבע כמו בועות שמפניה בתוך המוח הצוהל. הפיקסיז מחרישי האוזניים על כביש בין עירוני שומם. ייתכן