אני יושבת במגדל, שיער ארוך ומדובלל, ובידיים מספריים, ודף ניר, שמקופל. וכשתבוא אל מגדלי, תשרוק בשקט: "אל תפלי". את שיערי אפיל אפיים, ותטפס אליי. שלי.

קרב נא אליי, אהובי, על בהונות רגלייך. בשקט, בשקט הנח את מגן המראה. לטף את שדיי הנמים באצבע גברית, מחוספסת. הֱיֵה נא זהיר, אהובי, פן תעיר נחשים על

הירידות המטורפות והמעולות. העליות האינסופיות והמעולות לא פחות. האדרנלין שמבעבע כמו בועות שמפניה בתוך המוח הצוהל. הפיקסיז מחרישי האוזניים על כביש בין עירוני שומם. ייתכן

42 וקצת ק"מ של מסע על רולר. הזמן שלי: 1:44 שיפור של 16 דקות משנה שעברה.   השאיפה לשנה הבאה: 1:33

לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וְקַל, לָשֵׂאת תְּפִלָּה לָאֵל וְלָרָקִיעַ, וּלְשׁוֹטֵט שָׁעוֹת לְלֹא עָמָל, וַחֲרָדָה עוֹדֶפֶת לְהַכְנִיעַ.   כְּשֶׁעֵשֶׂב בַּר רוֹחֵשׁ בַּגֵּאָיוֹת, אָדֹם-צָהֹב נִתְלֶה אֶשְׁכּוֹל פְּרִי יַעַר, אֶכְתֹּב שִׁירָה

על אותם הספסלים המשקיפים על הים, עליהם אנחנו, מחליקי הרולר, נחים באמצע החלקות של שישי בשקיעה ושל שבת בזריחה, נרצח אדם אתמול בלילה.

זאת לא התחלה של סיפור פנטזיה אורבנית אפל מאת ניל גיימן, ולא פריימים ראשונים של סדרת ערפדים מהוקצעת של ג'וס וודון. זאת המציאות אליה התעוררתי

אני אצחק, חזק, בקול, ואגרש את השדים. ואפזר את האדים. ואצייר חיוך בחול. אני ארקוד עם כל הגוף, מבלי לחשוש מהצופים. ריקוד מצחיק של פרצופים,

אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד גַּם לִטְווֹת, וְלִרְקֹם אֶלְמַד, אִם תִּרְצֶה. אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד לִחְיוֹת, וְנִחְיֶה עַד עֶצֶם יוֹם זֶה.   וְנִסַּע מִכָּאן בְּלִי וְעִם, וְנַשְׁאִיר צְלָלִים מֵאָחוֹר.

היה בחור אחד, בחור של מעמקים, ששלט על הים, שמצא את מותו תחת עשרת'לפים טון של חרא מניו יורק וניו ג'רסי. הקוף הזה עלה השמימה.