רצות, ממהרות, מועדות נשות אוייבי העם, אוספות בידיים רועדות שקיות עם הדברים שלהן, אשר התפזרו על השלג, אך מפחדות להשמיע קול בכי. מאשה התבוננה סביב.

הוּא עֵט כְּמוֹ עוֹף הַחוֹל מִלַּהַב שְׁמֵימִי עָטוּי שְׁחֹרִים, עִם צָלַב עָלָיו חֲרוּט שְׁמִי הוּא גַּח שְׁטוּף אוֹר, הָדָר וְעֹז תִּפְאָרָה לֹא הֶאֱמַנְתִּי מָה הָאֵל

מתוך "הכל זורם" מאת וסילי גרוסמן # התרגום ריטה קוגן     מאשה הענוגה. הנה נותרה היא ללא גרביוני משי דקים, ללא עליונית סרוגה מצמר כחול. קשה

היה הייתה סופרת. דווקא אחלה של סופרת. צרפתיה. אחת כזאת, שמסתובבת כל היום עם אינטלקטואלים שמאלנים. והיה לה בנזוג. גם סופר. צרפתי. הייתה להם אהבה

על הבמה קיימות אך ארבע דמויות: אנה, וורונסקי, קרנין והלהקה. כל הדמות שוות ערך וחשיבות אחת לשניה. התפאורה מרומזת: פעם רסיסים סנט פטרבורגיים, פעם גיצי

העבודה המפרכת קרבאט למד על בשרו מהי עבודה קשה. המאסטר לא הרפה ממנו אף לא לדקה. רק העמיס עליו עוד ועוד מטלות. "איפה נעלמת, קרבאט?

אחד עשרה ואחד     המאסטר סימן לקרבאט ללכת אחריו. הנר שבידו האיר גרם מדרגות מפותל שהוביל לעליית הגג, בה התגוררו תלמידיו. באורו הקלוש של

טחנת הקמח בקוֹזלברוּך     קרב לו חג המולד. קְרַבָט, נער סרבי אך בן ארבע עשרה, קבע יחד עם עוד שני נערים, חסרי בית אף

פאתי קיבוץ גלויות. חומת בטון אימתנית חתומה בפס שמי לילה שחורים. החומה מרוססת גראפיטי גס ומטושטש. בחזית עומד פח זבל עירוני ירוק, מוגדל פי כמה.