זה אחד מסיפורי ילדות שגדלתי עליו – מאוסף סיפורים על יעלי ותמרי (עברתי קלות את השמות), מאת  סופר רוסי נהדר לאוניד פאנטילייב. אימא שלי הקריאה לי

      Anselm Keifer לילית בים האדום 1990   כשקראתי מהו התרגום של Roten Meer, דיימנתי אמבטיה של דם. בתוכה טובלות-טובעות שמלות של בובות,

(1) מחווה ל-Max Ernst, A Week of Kindness     נשים בעלות ראשי אריה מקיפות את מיטתי. השמלות שלהן בהירות, מאובקות, דקות, כמו וילונות בבית

אלה ארבע היצירות "שלי" ב-New National Gallery בברלין. שוטטתי במוזיאון הזה שלוש שעות וצילמתי כמעט את כל התצוגה הקבועה. בעיקר בשביל אימא. כי עדיין אין 

(1) I walk through the park, Slowly, Like an old lady. I photograph yellow leaves, Red leftovers of wild berries, And black reflections of oak

עירי פושטת יום חג בקלילות מושכלת: נחיל אופניים קוטע נתיב אסור, ערוות מרפסות מתכסה בוילון, וילד מציץ לרחוב בעד לחריץ פעור.   עירי מנערת קרעים

בשני ספרים אהובים של הצ'כי הגולה הדמויות הראשיות נהרגות בתאונות דרכים. חזרה בלתי מודעת או אבל אישי צורב שלבש צורה של ספרות יפה כל כך?

  הכוס הכועס שלי מירו נעץ בי שיניים תוהות, צמרר אותי בזקנקנו, לעס אצבעי כמו תיש, ירק, וטרק שפתותיו.

הגברים שלי מפלורנטין מותירים לעתים בלילות סדק קט בחלון מבויש, מעורטל בוילון מאפיר.   הם חולמים את דמותי הדלה. חלומם נוזל דרך סדקים, מפייח אנטנות

הנר כבר דולק לצד האיקונות, בוכה שעווה, משתעל עשן. ברוגע מוזהב בוהות בי מדונות ובנן החיוור קמל פרקדן.   שוכבת אני חיוורת כמוהו. ספסל התפילה