עירי פושטת יום חג בקלילות מושכלת: נחיל אופניים קוטע נתיב אסור, ערוות מרפסות מתכסה בוילון, וילד מציץ לרחוב בעד לחריץ פעור.   עירי מנערת קרעים

בשני ספרים אהובים של הצ'כי הגולה הדמויות הראשיות נהרגות בתאונות דרכים. חזרה בלתי מודעת או אבל אישי צורב שלבש צורה של ספרות יפה כל כך?

  הכוס הכועס שלי מירו נעץ בי שיניים תוהות, צמרר אותי בזקנקנו, לעס אצבעי כמו תיש, ירק, וטרק שפתותיו.

הגברים שלי מפלורנטין מותירים לעתים בלילות סדק קט בחלון מבויש, מעורטל בוילון מאפיר.   הם חולמים את דמותי הדלה. חלומם נוזל דרך סדקים, מפייח אנטנות

הנר כבר דולק לצד האיקונות, בוכה שעווה, משתעל עשן. ברוגע מוזהב בוהות בי מדונות ובנן החיוור קמל פרקדן.   שוכבת אני חיוורת כמוהו. ספסל התפילה

1) הזמן שלי נפער לרוחב אגודל. ילדתי עצב דק וציפורני חתול.   (2) היית רוצה להיות חברה של פרופסור? פרופסור יהיר להיסטוריה של מדעים. להיות

הֵן נוֹתָר חִיּוּכוֹ שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר. לֶנִינְגְּרָד נִתְלְתָה כְּנִשְׁקֶלֶת לְצִדָּם שֶׁל בָּתֵּי מַעֲצָר. כְּשֶׁאִבְּדוּ שְׁפִיּוּתָם מֵרֹב סֵבֶל, נוֹעַ-נָעוּ גְּדוּדֵי אֲסִירִים,

כמו אבן לבנה שקועה במי באר, בי זיכרון אחד שוכן ולא נרגע. אותו איני יודעת למחוק או לבער. הוא סבל וקלון, הוא אושר וערגה.  

  (1) אדום-אדום לי השיער, ולב שחור משחור. רגליי כושלות על שביל עפר, על שביל עפר אפור.   עניים לי ריקות מרִיק, וגוף דקיק מדק.

כן, דורותי לא גרה כאן יותר, אדון נכבד. נסעה למערב, או למזרח. הנעליים? אז, לפני שטסה הניחה את הזוג לפני פח זבל, וקבצנית זקנה ועצובה