"הם מתקשרים אלינו בטרם יטילו את הפצצות. והטלפון מצלצל, ומישהו, שיודע את שמי הפרטי אומר בערבית מושלמת: "כאן דויד." ואני, עדיין מטושטשת מקולות הפיצוצים ומסימפונית

אני אוהבת, איך שאתה מערסל את האנגלית השבורה שלי בין כפות ידיים גדולות, וחובש את ברכיה בשגיאות משלך.

אתה שייך לחושך. על כן אתה פוקד את בֵּיתִי אך בחצות. לוחץ חרישית על כפתור פעמון הכניסה. צליל צורם וקצר נתלה על מחוג השניות. אני שוכחת את

(1)   כל הזמן הקרבתי את עצמי על מזבח הנורמליות – זו שכולם מדברים עליה, אבל היא פיקציה גדולה יותר מיהוה. וכל פעם נבראתי מחדש מעפר

בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ תָּמִיד עוֹלֶה עַל מָטוֹס. עוֹמֵד בְּכָל הַתּוֹרִים. מַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ, בַּזְּהִירוֹת, עַל הַמּוֹשָׁב הַמְּיֹעָד (אוֹת לָטִינִית-סְפָרוֹת עַרְבִיּוֹת) שׁוֹלֵף מֵהַתִּיק עָרַכְתָּ טִיסָה (סָפַר, סֻכָּרִיּוֹת

אֲנִי בּוֹנֶה גַּרְדּוֹם. שַׁלֵּב אַחַר שַׁלֵּב. וְשֵׁם אֶתְלֶה בְּסַךְ גְּבָרִים שׂוֹנְאַי נָשִׂים. אֶתְלֶה אוֹתָם לְאַט, וּבְמִקְצוֹעִיּוּת. אַנִּיחַ לוּלָאוֹת עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאִים. אַנִּיחַ שְׁרַפְרַפִּים וְאַעֲמִיד שׂוֹנְאִים

אֲנִי מְקַלֶּפֶת מִּלִּים מִמַּשְׁמָעוּתָן, כְּמוֹ שֶׁמְּקַלְּפִים תַּפּוּז. נְשֹׁרֶת נַקְבּוּבִית נֶעֱרֶמֶת עַל הַשַּׁיִשׁ לְיַד הַכִּיּוֹר. כָּרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת נִמְשָׁחוֹת כָּהֳלִיּוּת מְבַשֶּׂמֶת. הַמִּלִּים הָעֲרֻמּוֹת מֻנָּחוֹת פְּלָחִים-פְּלָחִים בַּצַּלַּחַת אִיקֵאַה מְשֻׁבֶּרֶת

רַק כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֶּקֶת גַּב שֶׁל גֶּבֶר בְּעָמְדֵּנוּ עֲרוּמִים מוּל מַרְאָה, אֲנִי מְבִינָה שֶׁאֲנִי קְטַנָּה. בַּשְּׁאָר הַזְּמַן אֲנִי גְּדוֹלָה מִלְּהָכִיל.

הַדְּגָלִים בָּרְחוֹב מִתְנוֹפְפִים כְּמוֹ מִפְרָשִׂים – מַזְכִּירִים אֶת בּוֹא חַגֵּי הָאָבְדָן.

היו היה משורר. הוא היה חי בתוך התחת של עצמו ומעולם לא יצא החוצה. הוא לא ראה ים, לא הריח פרח, ולא נישק בחורה. הוא