שׁוּב הַשָּׁמַיִם מְגִנִּים מֵעַל, שְׂמִיכַת זְכוּכִית חוֹבֶקֶת וְאוֹטֶמֶת, זְבוּבִים וְחוֹל עַל יָד נָשִׁית נִרְדֶּמֶת, וְקוֹל שִׁירָה גְּרוֹנִית הוֹמֶה מַאֲהָל. עַל  אוֹפַנַּיִם – נִיקֶל  וּפְלָדָה  – נִרְכַּב מַהֵר כֹּל

יְכֹלֶת לְאַבֵּד הִיא כְּלָל אֵינָהּ קָשָׁה. הַרְבֵּה דְּבָרִים נוֹטִים לְהֵאָבֵד בְּסַךְ, כְּשֶׁעֶצֶם אֲבֵדָה הוּא כְּלָל אֵינוֹ שׁוֹאָה.   לָמַדְתִּי לְאַבֵּד כָּל יוֹם בְּלֹא בּוּשָׁה –

כָּל זֶה נוֹתַר מֵאָחוֹר, מֵאָחוֹר! לֹא יִהְיֶה עוֹד מַגָּף שָׁחֹר, שֶׁבּוֹ, כְּמוֹ כַּף רֶגֶל, הָיִיתִי כְּלוּאָה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, לְבָנָה, אֻמְלָלָה, פּוֹחֶדֶת לִנְשֹׁם אוֹ לוֹמַר מִלָּה.

הצללים מאחורי מתעבים. אני יושבת על מרפסת שפונה לרחוב. קומתה לא גבוהה, אך עדיין מתנשאת מעל נחיל אנשים שגודש את הלילה. המרפסת שלי מוארת בפנס

ברק לי עט. לי גשם דיו שקוף. ושושנת גינה לי כתם סומק. מרבד עלווה ופרי לי דף שלוף, ששורותיו מקנות תחושה של עומק לרישומיי. הם

לא אגלה לעולם איך התנשקתי איתך על פרישמן פינת בן יהודה ביום של גשם ראשון. איך חתיכות לבי שטו על פני שלוליות רדודות, שמנוניות. הן אֳנִיּוֹת נייר,

אם לא נדרש המשורר לזבוח קודש לאלים, שקוע הוא, אדיש, עיוור בענייני-דיומא דלים. שותק לו נבל הפלאות, ונשמתו קרירה ונמה. ובין בריות כה עלובות הוא

בִּטְנָן העייפה של מרפסות נשקפת ליושבת על מרפסת של הבניין המתפורר ממול. היום סובב על ציר עונות הַנּוּל, ועננה, דומעת ורופסת, מרעננת מדרכות דחוסות.

זה אחד מסיפורי ילדות שגדלתי עליו – מאוסף סיפורים על יעלי ותמרי (עברתי קלות את השמות), מאת  סופר רוסי נהדר לאוניד פאנטילייב. אימא שלי הקריאה לי