הצללים מאחורי מתעבים. אני יושבת על מרפסת שפונה לרחוב. קומתה לא גבוהה, אך עדיין מתנשאת מעל נחיל אנשים שגודש את הלילה. המרפסת שלי מוארת בפנס

ברק לי עט. לי גשם דיו שקוף. ושושנת גינה לי כתם סומק. מרבד עלווה ופרי לי דף שלוף, ששורותיו מקנות תחושה של עומק לרישומיי. הם

לא אגלה לעולם איך התנשקתי איתך על פרישמן פינת בן יהודה ביום של גשם ראשון. איך חתיכות לבי שטו על פני שלוליות רדודות, שמנוניות. הן אֳנִיּוֹת נייר,

אם לא נדרש המשורר לזבוח קודש לאלים, שקוע הוא, אדיש, עיוור בענייני-דיומא דלים. שותק לו נבל הפלאות, ונשמתו קרירה ונמה. ובין בריות כה עלובות הוא

בִּטְנָן העייפה של מרפסות נשקפת ליושבת על מרפסת של הבניין המתפורר ממול. היום סובב על ציר עונות הַנּוּל, ועננה, דומעת ורופסת, מרעננת מדרכות דחוסות.

זה אחד מסיפורי ילדות שגדלתי עליו – מאוסף סיפורים על יעלי ותמרי (עברתי קלות את השמות), מאת  סופר רוסי נהדר לאוניד פאנטילייב. אימא שלי הקריאה לי

      Anselm Keifer לילית בים האדום 1990   כשקראתי מהו התרגום של Roten Meer, דיימנתי אמבטיה של דם. בתוכה טובלות-טובעות שמלות של בובות,

(1) מחווה ל-Max Ernst, A Week of Kindness     נשים בעלות ראשי אריה מקיפות את מיטתי. השמלות שלהן בהירות, מאובקות, דקות, כמו וילונות בבית

אלה ארבע היצירות "שלי" ב-New National Gallery בברלין. שוטטתי במוזיאון הזה שלוש שעות וצילמתי כמעט את כל התצוגה הקבועה. בעיקר בשביל אימא. כי עדיין אין