כשהייתי קטנה יותר היה לי חבר. לא הזה של עכשיו. אחד אחר. היו לו שלוש ידידות: סוניה, איילה וקטי. דרכו התחברתי אליהן. זה היה לפני

הייתי רוצה מתנת יום הולדת שכבר לא תקנה לי, גם לא מחרתיים – זה ספר שירה של עוד איזו גברת, מיס דורותי פארקר תכולת העיניים.

מֶטָמוֹרְפוֹזָה הִיא שִׁנּוּי צוּרָה כָּפוּי מִדְּמוּת אָדָם שְׁלֵמָה לִדְמוּת חַיָּה כּוֹאֶבֶת, הִיא עֹנֶשׁ עַל זְכִיָּה בִּקְרָב מוּל אֵל דָּחוּי, זֶה שֶׁבִּשְׁעַת עִלּוּס שׁוֹתֵל חַיְדַּק עַגֶּבֶת.

עוד בית קפה זעיר. המון אדם רובץ באמצע השדרה, על ספסלים ודשא. ממנהגי לבנט: סיגריה ומוצץ, כתמי חלב, עיתון ומכונה רועשת. והם קוטלים ימים בישיבה

אני לא אפתח את הדלת, כי בצד השני יש מפלצת – עם טלפיים ועין קורצת. אמא, אמא, אני מבוהלת. ואולי זו בכלל לא מפלצת, אלא

חיילת אנוכי. מלחמת עולמי מספר עשרים ושש נפרשת בשדות. כמו אז, בראשונה, אני צפונה בתוך חפיר בוצי רדוד מאחורי גדרות של תיל וחולות, ומחכה לגז,

היא הייתה כותבת נראה עם י' אחרי נ' – "ניראה". שערותיי סמרו קלות למראה ה-י' הבלתי צפויה. אמנם בדיקתי המתחסדת במילון העלתה, כי צורת כתיב

איני אוהב כל הכרעה פטלית. לא מתעייף לרגע לחיות. איני אוהב עונה שלא ווקלית, כשלא נותנים לשיר במלוא פיות. איני אוהב לגלוג ולעג-יתר. לא מאמין

התקשרתי לאמא שלי אחרי הקטע השני – ריצה של איזה 6 ק"מ לאורך הטיילת של כפר נחום ועד אתר ספיר. הקטע שהיה אמור להיות קל.

על כל תשע נשים שיורדות לרחוב יורד גבר אחד – כפכפים, משקפיים. מדדות על עקביהן כמו דוב שנעור משנת חורף, קהה גפיים. כלביהם לפניהם, מתוחי-צווארים,