מחנק של טרום סופה. עטלפים. ירח. מקצב מהיר ולח קוצבים שני עקביי. תיקי פעור. ידיי מגששות מפתח. טיפת יורה דשנה עוקצת את קרביי.

"גם ברחוב שלנו יהיה חג," נהגה לשנן בבושקה אחר בוא צרה זן או אחרת (בטח עוד אמרת כנף יידישאית שהומרה לרוסית). אמנם הכרמל הבוער עודנו

      לבי חבש מטפחת לבנה – בד מקופל למשולש קיבוע, שוקיו שווים ומקורו ריבוע. אך זו הכסות שללבי ניתנה ביום של חג של

אישונו הלבן של ירח – על פניך הציץ הוא ליל אמש. זוהרו הסקרן השופע – את שנתך השלווה הוא הפריע. וחשבת כי זה הירח שנוהם,

קִימוֹנוֹ פִּרְחוֹנִי וְרַךְ תָּלוּי עַל דֶּלֶת הַמִּקְלַחַת, וְחָזִיָּה פְּרוּמָה מֻנַּחַת מֵעַל הָאֹדֶם הַמֻּפְרָךְ.   כַּף יָד אוֹהֶבֶת וְקָשָׁה מוֹזֶגֶת ברוּט לְתוֹךְ הַבְּדֹלַח, וְקוֹל גָּבוֹהַּ וְנִנּוֹחַ

שׁוּב הַשָּׁמַיִם מְגִנִּים מֵעַל, שְׂמִיכַת זְכוּכִית חוֹבֶקֶת וְאוֹטֶמֶת, זְבוּבִים וְחוֹל עַל יָד נָשִׁית נִרְדֶּמֶת, וְקוֹל שִׁירָה גְּרוֹנִית הוֹמֶה מַאֲהָל. עַל  אוֹפַנַּיִם – נִיקֶל  וּפְלָדָה  – נִרְכַּב מַהֵר כֹּל

יְכֹלֶת לְאַבֵּד הִיא כְּלָל אֵינָהּ קָשָׁה. הַרְבֵּה דְּבָרִים נוֹטִים לְהֵאָבֵד בְּסַךְ, כְּשֶׁעֶצֶם אֲבֵדָה הוּא כְּלָל אֵינוֹ שׁוֹאָה.   לָמַדְתִּי לְאַבֵּד כָּל יוֹם בְּלֹא בּוּשָׁה –

כָּל זֶה נוֹתַר מֵאָחוֹר, מֵאָחוֹר! לֹא יִהְיֶה עוֹד מַגָּף שָׁחֹר, שֶׁבּוֹ, כְּמוֹ כַּף רֶגֶל, הָיִיתִי כְּלוּאָה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, לְבָנָה, אֻמְלָלָה, פּוֹחֶדֶת לִנְשֹׁם אוֹ לוֹמַר מִלָּה.

הצללים מאחורי מתעבים. אני יושבת על מרפסת שפונה לרחוב. קומתה לא גבוהה, אך עדיין מתנשאת מעל נחיל אנשים שגודש את הלילה. המרפסת שלי מוארת בפנס