האלה ענת פקדה עליי אלף מיטות משונות. ובכל מיטה מחכה לי מותי וראשו הערוף של נביא. האלה ענת קיללה אותי באלף מיתות משונות. ובכל מותי

היי, בוא ניסע לברלין. בוא. בוא! ניסע לברלין. עכשיו! אסוף בגדים ישנים לתוך מזוודה סדוקה, ענייה. כי בברלין לובשים יד שנייה, ובוא. ניסע. לברלין. מבלי

טוּק-טוּק, טוּק-טוּק, טוּק-טוּק… אין זה לבי הולם. זו ערגתי פועמת, כי לאֵרִינִיות אין לא טחול, ולא כליות. לא לב! אלא כנפיים, גדושות נוצות של שחוֹר. במעופן

    דּוֹקְטוֹר גוֹרְדוֹן קָבַע, כִּי אֲנִי חוֹלָה, וְגִלֵּחַ אֶת שְׂעָרִי. דּוֹקְטוֹר גוֹרְדוֹן קִוָּה, כִּי אֲנִי קַלָּה. אֲבָל הוּא טָעָה, יַקִּירִי.   דּוֹקְטוֹר גוֹרְדוֹן הִכְנִיס

מחנק של טרום סופה. עטלפים. ירח. מקצב מהיר ולח קוצבים שני עקביי. תיקי פעור. ידיי מגששות מפתח. טיפת יורה דשנה עוקצת את קרביי.

"גם ברחוב שלנו יהיה חג," נהגה לשנן בבושקה אחר בוא צרה זן או אחרת (בטח עוד אמרת כנף יידישאית שהומרה לרוסית). אמנם הכרמל הבוער עודנו

      לבי חבש מטפחת לבנה – בד מקופל למשולש קיבוע, שוקיו שווים ומקורו ריבוע. אך זו הכסות שללבי ניתנה ביום של חג של

אישונו הלבן של ירח – על פניך הציץ הוא ליל אמש. זוהרו הסקרן השופע – את שנתך השלווה הוא הפריע. וחשבת כי זה הירח שנוהם,

קִימוֹנוֹ פִּרְחוֹנִי וְרַךְ תָּלוּי עַל דֶּלֶת הַמִּקְלַחַת, וְחָזִיָּה פְּרוּמָה מֻנַּחַת מֵעַל הָאֹדֶם הַמֻּפְרָךְ.   כַּף יָד אוֹהֶבֶת וְקָשָׁה מוֹזֶגֶת ברוּט לְתוֹךְ הַבְּדֹלַח, וְקוֹל גָּבוֹהַּ וְנִנּוֹחַ