הַחִבּוּקִים שֶׁלְּךָ שְׁבוּרִים, הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁלִּי קְרוּעוֹת, וְהַתְּמוּנוֹת הוֹפְכוֹת גְּזִירִים אֶל מוּל עֵינַיִם לֹא רוֹאוֹת.

לו הייתי טרומן קפוטי, הייתי מתחילה את הרומן הלא בדיוני שלי בציטוט מתוך הכתבה הקטנה מאתר ה-ynet משנת 2006. שלא כמו רצח משפחת קלאטר בשנות החמישים בעיירה

  זה אתה, בתור אישה צעירה. נופל. שוב, שוב, ושוב. אך לפתע האור משתנה… התחזית לאותו ערב ניבאה סופת גשמים עזה. על המפה הסינופטית בערוץ

אני מרחפת בעיר עם שמונה גלגלים לרגליי. בנייני ענק עם כיפות נוצצות מדגדגים את השמיים, שגוונם ממתעבה ומשחיר ככל שהשמש הולכת נבלעת בתוך מימי האגם

וכשאני בדיכאון, (וכן – אני בדיכאון), אני חופרת בור עמוק ומחביאה בבור תינוק.   וכשאני מלאת שמחה, (וכן – אני מלאת שמחה), אני חופרת בור

וכשאני בדיכאון, (וכן – אני בדיכאון), אני חופרת בור עמוק ומחביאה בבור תינוק.   וכשאני מלאת שמחה, (וכן – אני מלאת שמחה), אני חופרת בור

כן, גם אני יודעת לחכות מעל בור המנחה של האלה   הֵקַאטִי, אם קדומה של תהומות, של דם-ורידים ומניפת קרביים. כן, גם אני יודעת להכאיב, לנעוץ

עם מי צריך לדבר (או את מי צריך לבדר, או את מי צריך לבתר) בשביל שגוגול בורדולו יגיעו ארצה. מי שבעד שינענע ת'ZAD.   ואחרי תפילה

אני לא זוכרת מתי נולד החלום לראות את פולי ג'ין בהופעה. כנראה איי אז בשלהי הניינטיז, כאשר אישה צנומה עם שיער שחור מפוחם ושפתיים קרועות

ריסקתי אגרטל בדולח על ריצפת בטון. אגרטל מחורץ, כבד, עתיק ויקר ערך. הוא ספק החליק מיָדַי ספק הוטח על יַדִּי. גל קולי צורם של זכוכית מתנפצת עמעם את שמיעתי