לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וְקַל, לָשֵׂאת תְּפִלָּה לָאֵל וְלָרָקִיעַ, וּלְשׁוֹטֵט שָׁעוֹת לְלֹא עָמָל, וַחֲרָדָה עוֹדֶפֶת לְהַכְנִיעַ.   כְּשֶׁעֵשֶׂב בַּר רוֹחֵשׁ בַּגֵּאָיוֹת, אָדֹם-צָהֹב נִתְלֶה אֶשְׁכּוֹל פְּרִי יַעַר, אֶכְתֹּב שִׁירָה

על אותם הספסלים המשקיפים על הים, עליהם אנחנו, מחליקי הרולר, נחים באמצע החלקות של שישי בשקיעה ושל שבת בזריחה, נרצח אדם אתמול בלילה.

אָרוּץ אֲחוּז רוּחַ תְּזָזִית בְּסִמְטַת עֲקוּרִים מָאֳפֶלֶת אַחַר עֳפָאֵי דֻּבְדְּבָנָן בְּחֶשְׁכַת כִּרְכָּרָה מִתְגַּלְגֶּלֶת וּמִצְנֶפֶת שֶׁל שֶׁלֶג וְרַחַשׁ שֶׁל אֶבֶן רֵחַיִם.   הִצְלַחְתִּי לִזְכֹּר אַךְ תַּלְתַּל

זאת לא התחלה של סיפור פנטזיה אורבנית אפל מאת ניל גיימן, ולא פריימים ראשונים של סדרת ערפדים מהוקצעת של ג'וס וודון. זאת המציאות אליה התעוררתי

אני אצחק, חזק, בקול, ואגרש את השדים. ואפזר את האדים. ואצייר חיוך בחול. אני ארקוד עם כל הגוף, מבלי לחשוש מהצופים. ריקוד מצחיק של פרצופים,

אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד גַּם לִטְווֹת, וְלִרְקֹם אֶלְמַד, אִם תִּרְצֶה. אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד לִחְיוֹת, וְנִחְיֶה עַד עֶצֶם יוֹם זֶה.   וְנִסַּע מִכָּאן בְּלִי וְעִם, וְנַשְׁאִיר צְלָלִים מֵאָחוֹר.

היה בחור אחד, בחור של מעמקים, ששלט על הים, שמצא את מותו תחת עשרת'לפים טון של חרא מניו יורק וניו ג'רסי. הקוף הזה עלה השמימה.

הַחִבּוּקִים שֶׁלְּךָ שְׁבוּרִים, הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁלִּי קְרוּעוֹת, וְהַתְּמוּנוֹת הוֹפְכוֹת גְּזִירִים אֶל מוּל עֵינַיִם לֹא רוֹאוֹת.

לו הייתי טרומן קפוטי, הייתי מתחילה את הרומן הלא בדיוני שלי בציטוט מתוך הכתבה הקטנה מאתר ה-ynet משנת 2006. שלא כמו רצח משפחת קלאטר בשנות החמישים בעיירה

  זה אתה, בתור אישה צעירה. נופל. שוב, שוב, ושוב. אך לפתע האור משתנה… התחזית לאותו ערב ניבאה סופת גשמים עזה. על המפה הסינופטית בערוץ