מוהילב. עיר ברפובליקה הביילורוסית הסובייטית. בירת מחוז. נוסדה במאה ה-13. יהודים ישבו בה מהמאה ה-16. במאה ה-19 הייתה מוליהב מרכז תורה וחסידות (חב"ד), ואחר כך

סוּפָה בָּרְחוֹבוֹת גּוֹאָה, מוֹעֶדֶת, מְסַחְרֶרֶת. הִגִּישׁ לִי זַר כַּף יָד קְפוּאָה, הִבְזִיק בַּת צְחוֹק נִסְתֶּרֶת.   אוֹתִי הוֹבִיל אֶל מְצוּלוֹת, אֲשֶׁר גְּרָנִיט כָּלָא, וְהֵן זוֹרְמוֹת,

The mask was closing on his face. The wire brushed his cheek. And then – no, it was not relief, only hope, a tiny fragment

(1) בחוץ שרב גומע זיעת אדם. בפנים אתה יגע, כמעט נרדם. עזוב הכול, שומע, ובוא לים. לים, לים! נברח לים! מחול מוכתם נבנה וויגוום. אך תמו

היא הפיצה הילה מרצדת, כמו פרוצה מפרישה נוזלי גוף, והצביעה באצבע רועדת על נגר מזדקן ושפוף. "הנה, זה בעלי" – היא אומרת, "איש דתי, וטוב

מי מפחד מהבדס"ם? כל פמיניסטית, כל דודה ואם, כל מהנדס מהוסס ומובס, כל פרקליטי מחוז המרכז, כל חוקרי עבירות המין מחוז דן, כל בלוגר זימה,

ריקוד שבעת הצעיפים, וראש אחד על טַס הכסף. פך שמן מתגולל בעשב עם קערה של ענבים. מוציא להורג מלכותי פוקד עליי לשכב בלי זיע, את ירכיי לופת,

הוא טען, כי אני יורדת נמוך. כי שירה אמורה לדבר גבוה. כי שירה היא פיכפוך מרומז של דכדוך, של רצון מיוסר לדמם ולגווע. משויפת מילים,

בגדים זולים כביסים יותר. גברים קטנים גומרים מהר. ובין לבין, באה עוד mujer ושרה גֶ'ז מתוך פסנתר.

אני פוסעת ברחובות סוריאליסטיים, מוצפים באורם הצהוב של פנסים. מחטים משומשים פזורים ערימות-ערימות על המדרכה. התאומה שלי מהצד המזרחי של הגדר כעת בדרכה למעצר. רכב