התקשרתי לאמא שלי אחרי הקטע השני – ריצה של איזה 6 ק"מ לאורך הטיילת של כפר נחום ועד אתר ספיר. הקטע שהיה אמור להיות קל.

על כל תשע נשים שיורדות לרחוב יורד גבר אחד – כפכפים, משקפיים. מדדות על עקביהן כמו דוב שנעור משנת חורף, קהה גפיים. כלביהם לפניהם, מתוחי-צווארים,

נשים כה צעירות ביום חתונתן נראות מבוגרות עד פרוץ אימה בבטן. בשלות עד ריקבון מתחת לשכבות של כחל וסרק מבריק ואודם מפוברק. זרועותיהן נראות דשנות,

אתמול בחלומי התפוצץ עוד אוטובוס הכל נחרך סביב נכרך סביב וזכוכיות מרוסקות פיסות-פיסות מילאו את פי על המושב המפוחם ישבתי מולי ילדי בית ספר שהיו בדרכם

הַלֵּב שֶׁלְּךָ יֻתְקַף בְּמִטָּתִי עַל כָּל עֲלִיּוֹתָיו וַחֲדָרָיו. צַד שְׂמֹאל יִזְעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב אִטִּי וְיֵחָנֵק בְּאֵין-חַמְצָן מֻרְעָב. וּתְפַרְכֵּס דַּקּוּת. וְאָז תִּדֹּם עַל מַצָּעִים קְמוּטִים, רְפֵי

מוהילב. עיר ברפובליקה הביילורוסית הסובייטית. בירת מחוז. נוסדה במאה ה-13. יהודים ישבו בה מהמאה ה-16. במאה ה-19 הייתה מוליהב מרכז תורה וחסידות (חב"ד), ואחר כך

סוּפָה בָּרְחוֹבוֹת גּוֹאָה, מוֹעֶדֶת, מְסַחְרֶרֶת. הִגִּישׁ לִי זַר כַּף יָד קְפוּאָה, הִבְזִיק בַּת צְחוֹק נִסְתֶּרֶת.   אוֹתִי הוֹבִיל אֶל מְצוּלוֹת, אֲשֶׁר גְּרָנִיט כָּלָא, וְהֵן זוֹרְמוֹת,

The mask was closing on his face. The wire brushed his cheek. And then – no, it was not relief, only hope, a tiny fragment

(1) בחוץ שרב גומע זיעת אדם. בפנים אתה יגע, כמעט נרדם. עזוב הכול, שומע, ובוא לים. לים, לים! נברח לים! מחול מוכתם נבנה וויגוום. אך תמו

היא הפיצה הילה מרצדת, כמו פרוצה מפרישה נוזלי גוף, והצביעה באצבע רועדת על נגר מזדקן ושפוף. "הנה, זה בעלי" – היא אומרת, "איש דתי, וטוב