נוֹלַדְתִּי בִּישִׁימוֹן נִשְׁמַטְתִּי־שָׁקַעְתִּי שֶׁנִּים יֵשׁוּ, קְרָב נָא אֵלַי נִדְמֶה כִּי חַיַּי אוֹזְלִים שׁוֹטַטְתִּי עַל פְּנֵי אֲדָמָה חֲרֵבָה, מַבּוּל בְּרֵאשִׁיתִי עַל פְּנֵי גֵּיהִנֹּם וְגֵאוּת לְהַגִּישׁ לְךָ

לא יודעת איך קרה הדבר, אבל זכיתי במקום שני במירוץ עומר במקצה רולר, 10 ק"מ 🙂

I could not possibly miss you more then I miss you. I could not possibly cry more these days. All I'm thinking of is how

אני שומעת את הטאק של מכונת הסרטה. שלג אפור-לבן מתחיל לרצד על המרקע. אני מנותקת. שוב. על המסך עוברת מונית שירות מצהיבה. אישה עם כובע

העצב מחניק אותי, כמו שמיכת פוך חורפית כבדה מידי בלילות פריחה חמימים של האביב הקרב ובא. "הבא נשרוף את החורף, את הזקנה הבלה, ושמה חורף"

הַלְלוּיָהּ לכאב בלהות! מת הנסיך שעיניו אפלות.   ערב סתווי, אדמדם ומחניק שב בעלי מן הציד והמתיק:   "ממסע ציד הם הביאו אותו. בין אִילָנוֹת

אה כן, זה שוב אתה. לא נער מאוהב. כי איש נוקם, כואב, קשה ומאוכזב. נכנסת אל ביתי, מביט בי בחרפה. נפשי בבהלה של שקט טרום

אני יְפֵהפִיַּת הַיּוֹם – צוֹעֶדֶת בָּרְחוֹב. מְעִיל שָׁחֹר, חִיּוּךְ כָּתֹם, שֵׂעָר רָאשִׁי זָהֹב.   אֵדַע אוֹתְךָ בְּכָל פִּנָּה, עַל כָּל סַפְסָל וְעֵץ, בְּכָל חָצֵר, בְּכָל

ראשית האהבה (מתוך המחזמר הדוויג והשארית העצבנית) מאת סטפן טרסק תרגום ריטה קוגן כשהכדור היה שטוח, והאש בעננים, וההרים היו אפילו עוד יותר גבוהים, אנשים התגלגלו ממש כמו

שלוש אחיות: רזון מחריד, פנים נאות, ניירוטיות קיצונית. אחת סופרת-משוררת, שכותבת על אונס ילדות שלא חוותה מעולם. אחת עקרת בית למופת, נשואה באושר לפדופיל השכונתי