לאחרונה הקשקשת התקשורתית שולה מתוך מימיה הצהובים עוד ועוד סיפור על אימהות רוצחות. אני כהרגלי, מושפעת-מקיואן ומנותקת-מציאות, מהדהדת בתוכי קונוטציות ספרותיות. עוד הוכחה לכך, כי

ההכנות. למרות הפלישה של חוצנים נטולי גלגלים, רצי נייקי תל אביב, בעלי חולצות אדומות מנדפות זעה, אלת החניה לא בגדה בי גם הפעם. היא עפעפה

מתישהו כשיהיו לי יותר תושיה ספרותית הולמת ויחלו, האובדוז של האנדורפינים בדם אכתוב בהרחבה על תל אביב רולרס (או בקיצור תא"ר). אכתוב על ההרגשה הייחודית והנהדרת הזו שמכרבלת

גאולה אמיתית תתאפשר אך בעזרת ספרות הכתובה על גבי קירות של שירותים ציבוריים. לורה צ'ייס (ציטוט מומצא) המתנקש העיוור. חיים לפני בוא האדם. שני ספרים על

הנהג נראה ומדבר כמו ג'ק, שבילה עשור או שניים הקן הקוקיה. הוא פונה לכל נוסע בתורו וחוקר בחיוך מלא שניים צהובות אודות הבלוי בדיסנילנד. אין הרבה

הן היו שלוש: נני אוג, גראני רוחשעווה ומגרט שנשום. שלוש מכשפות מצחיקות עלי אדמות היקום (ואני לא מדברת רק על היקום של עולם הדיסק). בתור

נשים. נשים צבעוניות, איטיות, נחושות, נלחמות, מנקות, מבשלות, מטפלות, עובדות, שורדות, יפות, נהדרות. אין בעולם הזה של "לחזור" גברים טובים. הגברים בו נעים על הסקלה

מכשפת האפריל מאת ריי ברדבורי התרגום ריטה ק.     באוויר, מעל גאיות, מתחת לכוכבים, מעל נהרות, אגמים ודרכים עפה סֵסִי. היא עפה בלתי נראית

בשעות אחר הצהריים, כשהשמש הסתתרה מאחורי מסך מרכך של עננים, גררתי את החצובה לגינה, הדקתי את המפל אל הסורגים, שמתי טיימר ולחצתי. שוב ושוב ושוב.