י ש לי בית בשמים, וגינה בלב ים, ציפור שיר על שָׁדַיִךְ. איך אשיב לי אותם? כוכבים, משאות נפש, פעימת לב דקה. אי גופך מלא כשף.

אני לא נולדתי בתל אביב. חייתי בה לסרוגין שנה פה, שנה שם. חזרתי אליה לפני שנה ובינתיים החלטתי, שזה המקום, שבו נעים לי לחיות. ולכן

זה נהיה אופנתי הקטע הזה של פוסט מצולם: טיילתי "כאן", לגמתי את "זה", חשבתי על "ההוא". אך במקום אותם שמות עצם/תואר נלווים, משבצים תמונות מטושטשות

דגיגי הבננה שוחים אצלי בכיס. אני שולפת אחד, לופתת אותו בין האצבעות ומקרבת אל פניי. הדג מתקשח, ממיר את צהבהבותו בשחור מתכתי ומצמיח קנה. אני

כְּבָר מְלוֹא הַסְּתָו נָשַׁם רָקִיעַ. חַמָּה הִמְעִיטָה לְהַפְצִיעַ. אוֹר יוֹם פָּחַת, שָׁעָה-שָׁעָה. עַלְוַת מִסְתּוֹר שֶׁל הַחֻרְשָׁה בְּעֶצֶב רַךְ הִתְעַרְטְלָה. שָׂדוֹת כֻּסּוּ בָּעֲרָפֶל, וְלַהַק צִפּוֹרִים אָפֵל

…………………………………………………………………………………………………………………………. …………………………………………………………………………………………………………………………. …………………………………………………………………………………………………………………………. כי מעפר אני ואל עפר אשוב. הבאתי לעולם פסל חדש בדמותי. דיוקן עצמי מבוץ שרוף.

לאחרונה הקשקשת התקשורתית שולה מתוך מימיה הצהובים עוד ועוד סיפור על אימהות רוצחות. אני כהרגלי, מושפעת-מקיואן ומנותקת-מציאות, מהדהדת בתוכי קונוטציות ספרותיות. עוד הוכחה לכך, כי

ההכנות. למרות הפלישה של חוצנים נטולי גלגלים, רצי נייקי תל אביב, בעלי חולצות אדומות מנדפות זעה, אלת החניה לא בגדה בי גם הפעם. היא עפעפה

מתישהו כשיהיו לי יותר תושיה ספרותית הולמת ויחלו, האובדוז של האנדורפינים בדם אכתוב בהרחבה על תל אביב רולרס (או בקיצור תא"ר). אכתוב על ההרגשה הייחודית והנהדרת הזו שמכרבלת

גאולה אמיתית תתאפשר אך בעזרת ספרות הכתובה על גבי קירות של שירותים ציבוריים. לורה צ'ייס (ציטוט מומצא) המתנקש העיוור. חיים לפני בוא האדם. שני ספרים על