תומר ואני יושבים על ספת נוער ומעשנים מריחואנה. ספה ישנה, דהויה. לא שזה מזיז לנו יותר מידי. בטלוויזיה מתחלפים ערוצים בקצב משלהם. אנחנו יושבים לנו

אנחנו במיטה. השמיכות על הרצפה בערמה מקומטת והסדין תחתינו ספוג ותלוש. אנחנו רגע אחרי והבית מתמלא שקט נטול קולות. החדר מריח כמו עץ חרוב וגופינו

אני חלב. אני מזווה אדום ולוהט. אני שְלווה, שלווה כמו אגם עמוק וקפוא. אני אבודה, ולכן אכזרית. אמתיק אהבה. אם תהיה אתי. אני אורבת, אורבת,

לוז לפליטים # וִיסְטֶן יוּ אוֹדֶן     עשרות מיליוני נפשות יש בעיר, גרים הם בבית או בחור שבקיר, אך אין בשבילנו מקום, יקירה, אך

לְבָבִי בִּי קָפָא חֲסַר יֶשַׁע, אַךְ נִשְּׂאוּ צְעָדַי לְלֹא עֹל. יַד יָמִין נֶעֶטְפָה לְלֹא פֵּשֶׁר בִּכְסָיָה הֲפוּכָה שֶׁל יַד שְׂמֹאל.   וּבָדִיתִי לִי עוֹד וָעוֹד

(1) אני מגששת אחר גוף חדש באור שמש מוּצָל בוילון מנופח – מפרש לבן-מאובק – מבריזה של ים של שעת בין ערביים. אצבעות מרחפות מנסות להבין

נמנמה לה בת ענן מוּפֶזֶּת בחיקו של צוק רם לתפארת. אך השכם בבוקר, העולזת, עפה לדרכה בשמי התכלת.   ונותרה אך לַחְלוּחִית בוהקת בין קמטיו

כשהייתי קטנה יותר היה לי חבר. לא הזה של עכשיו. אחד אחר. היו לו שלוש ידידות: סוניה, איילה וקטי. דרכו התחברתי אליהן. זה היה לפני

הייתי רוצה מתנת יום הולדת שכבר לא תקנה לי, גם לא מחרתיים – זה ספר שירה של עוד איזו גברת, מיס דורותי פארקר תכולת העיניים.

מֶטָמוֹרְפוֹזָה הִיא שִׁנּוּי צוּרָה כָּפוּי מִדְּמוּת אָדָם שְׁלֵמָה לִדְמוּת חַיָּה כּוֹאֶבֶת, הִיא עֹנֶשׁ עַל זְכִיָּה בִּקְרָב מוּל אֵל דָּחוּי, זֶה שֶׁבִּשְׁעַת עִלּוּס שׁוֹתֵל חַיְדַּק עַגֶּבֶת.