צ'כוב, עצב ופוסט-מודרניזם

אמא שלי אומרת שאני כנראה האחרונה שבכתה אחרי קריאת המחזה של צ'כוב "בת השחף". מכיוון שעזבתי את בית הספר בו חינכו את האליטה האינטלקטואלית הבאה של סנט פטרבורג בגיל מוקדם מידי, לא למדתי מחזות אלה בשיעורי ספרות. כאשר הגעתי לארץ, נואשתי מללמוד שפה עברית משונה. קראתי את סיפוריו של עגנון בעזרת מילון עברי-רוסי מרופט, שהיה עבורי אוצר גלום וקדוש. קראתי את בשביס-זינר. למדתי בעל פה הסטוריה של ההתישבות היהודית. אחר כך התגלגלתי לספרות אחרת. אפילו אמי, שהיא מורה לספרות ובעלת תואר שני בספרות רוסית, לא נתנה את דעתה על דילוגי זה מעל נתח משמעותי של פרוזה רוסית.

לפני כמה ימים ראיתי הצגת בלט של בוריס אייפמן, השחף, על פי המחזה של צ'כוב. ביום ההצגה נחרדתי לגלות שמעולם לא קראתי את המחזה. פיניתי זמן וקראתיו בשקיקה מתוך דפי אינטרנט (היום ניתן למצוא כל יצירה ספרותית אפשרית באתרי ספרות ברוסית). היאוש השקט של הדמויות, והידיעה הכואבת של אי-מימושה ואי-ממשותה של אהבה, קשיי יצירה, רצון עז ונכזב להעפיל להצלחה , מעגל כובל של חיים בלתי מספקים, שאיפות מנוגדות ונעלות שסופן להסתיים בירית אקדח היו מוכרים עד כדי דמעות שקטות שנשרו לתוך חריצים שבין מקשי מקדלת. הדהים אותי כי מילים שנכתבו לפני מאה שנה לערך, עדיין מדייקות לתאר את החיים העכשווים. הלכתי לבלט בתחושת עצב מחניקה.

אך הפלא ופלא. בוריס אייפמן המיר את עולם המחזה שסובב סביב תאטרון וכתיבה ספרותית, לעולם המחול המודרני. היה זה פוסט-מודרניזם במיטבו. משעשע, מגחך, משוחק בוירטואוזיות נפלאה ומדוייקת-תנועה עד להכאיב, צבעוני, מבעבע. אחרי האקט הראשון פסעתי אל מבואת הכניסה מחייכת ורגועה. המרד של קוסטיה הצעיר שהתבטא בין השאר בהשתוללות היפ-הופית ובמופע ריקוד אולטרה-מודרני היה דרמטי, אך לא טרגי. ייסורי האהבה היו מסובכים, אך לא מכאיבים. האקט הראשון הצליח להרגיע את נפשי. אך אז בא האקט השני, בועט אפל מתעלל. נינה, אותה בת שחף מרוסקת, מופיעה במועדון לילה נבזי בליבוש גרוטסקי – מעין מחווה אכזרית לריקוד קלאסי נוגה "שירת הברבור" על פי מוזיקה של סן-סנס. ארבע הדמויות הראשיות, שבאקט הראשון היו משעשעות ומעט שבלוניות, כעת תוהות, מתייסרות, מתרסקות. כאבן הנפשי לובש המחשה מזעזעת, כי הריקוד עדיין הנו מדוייק להפליא. חשיכה משתלטת על הבמה. גם נפשי מחשיכה. בסוף, כאשר קוסטיה נסוג לתוך קוביה זעירה, גוסס ויונק אוויר בנשימות אחרונות מקוטעות, אני שוב בוכה חרש. פוסט-מודרניזם יודע לשחק ולתעתע בנו היטב, מראה את המימד הפילוסופי המנותק-רגשית של עצב, של כאב. אך כאשר הוא תוקע את הסכין, הדם שנקרש עדיין אמיתי לגמרי.

צעדתי ממשכן לאומנויות הבמה הביתה ברגל. אוויר קר ורחש מדוד של עקביי על פני מדרכות העיר הרדימו במקצת את העצב. התקשרתי לאמי. היא נבהלה ששוב אני בוכה. "הרי זה הכל פוסט-מודרניזם. אין זאת המציאות. זאת אמנות, המצאה, תעתוע. במציאות לא מתים ככה. סובלים, כואבים, אך ממשיכים. די. די. כבר אף אחד לא בוכה ממחזות של צ'כוב."