מיסת בוקר למותה של מצלמת פּוֹלָרוֹאִיד

צלם אותי במצלמת פּוֹלָרוֹאִיד, הן בקרוב המצלמה הרומטנית הקולנועית הזו, שמנציחה רגעים תלושים, תיעלם ללא זכר, כמו הדינוזאורים, תחת המפולת הדיגיטלית. צלם אותי במצלמת פילם כבדה. השרה את דמותי בנוזל חומצי רעיל בין לוחות ציאניד. הצמד אטבים לפניי בחדר חושך. הדלק נורת אזהרה חיצונית, כך שאיש לא יפריע לטקס ההטבלה האנלוגי. תנציח תזוזות מילימטריות של הניירוטיות הילדותית בה אחוז גופי. תבטיח שאם אביט נינוחה אל הלוע השחור של העדשה, אראה ציפור הנפלטת ממנה החוצה. אשב, ילדה קטנה מרותקת מבט, פפיון ניילון לבן ועצום נעוץ בשערי הדק, כפות ידיי שלובות בצייתנות על הברכיים, ואמתין לציפור בעיניים דומעות מציפייה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,