עַל לֵבוֹנְטִין (לִקְרַאת הָעֲלִיָּה) בֵּית הַקָּפֶה נִכְבָּשׁ בָּעֲלָטָה, אֶדִית פִּיאָף בְּרֵישׁ גֵּרוּיָהּ רוֹעֶשֶׁת. מֶלְצַר שָׁדוּף, כָּפוּף כְּוַו תְּלִיָּה מַתְקִין בְּחֹסֶר חֵשֶׁק חֲלִיטָה: גְּזִיר לִימוֹנִית וְנַעְנַע

עמדתי ליד כספומט והתפללתי. לא ממש בקול אבל בלהט. מה יש? יש כאלה שמתפללים בבית כנסת, בדרכים, בכלא, ואני מתפללת בכספומטים. זה מאז "המינוס הכביר".

פרק א: הפיתוי. סוכנת הקג"ב מיכלי טיציאנוב התפשטה לאיטה לצליליו העגמומיים של ניק קייב.  הנר הצהוב שעל השידה הקטנה ליד המיטה הפיק הילה חלושה וחיוורת,

ימים של פירוק עברו על סיגי. ימים של  טירוף. ובלילות הייתה מתעוררת אחוזת תזזית, מזיעה בכבדות ועיניה העיוורות מאיפור דביק של אתמול ספגו את החשיכה

עצמותיי מתחרקות כמו מיטה של קשיש. מיטתי נאנחת, כמו עצם קמורה. זיעתי מטפטפת, נספגת בכביש. אני רוח פריצות בתוך מְעָרָה.

כָּאן אַשּׁוּחַ סוֹמֵר בְּרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת. כָּאן צִיּוּץ צִפּוֹרִים מְהַדְהֵד. שְׁבוּיָה אַתְּ בְּיַעַר מְכֻשָּׁף וְעָבוֹת שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת.   כָּאן פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן תִּתְנַפְנֵף בְּגָאוֹן וְלִילָךְ

דיאנה ארבנינה. ככה קוראים לה. סונג-רייטרית וזמרת. אני יודעת עליה ממש מעט, מלבד העובדה שהיא מוכשרת עד כדי ניצוץ מטורף בעיניים ומפורסמת מאד במולדתה –

לֵךְ לְאֶלֶף עֲזָאזֵלים. פֹּל לְאֶלֶף תְּהוֹמוֹת. לְמַד הֵיטֵב מִדּוֹת שֶׁל סֵבֶל: נְחָשִׁים בְּלִי סֻלָּמוֹת. בּוֹר לְלֹא תַּחְתִּית אוֹ מַיִם, צַחֲנָה וְקֹר אֵימִים, יוֹם שֶׁל אִיּוֹב

כשמכשפה אומרת שיש לה מצב רוח קודר היא מתכוונת שפשוט בא לה תבשיל קדרה

כנראה עובר עליי משהו. עדיין לא ברור מה בדיוק. התחלתי לפסל אבסטרקט. אחרי יותר משמונה שנים שלא העליתי על דעתי ליצור משהו שאין לו צורה