הוא טען, כי אני יורדת נמוך. כי שירה אמורה לדבר גבוה. כי שירה היא פיכפוך מרומז של דכדוך, של רצון מיוסר לדמם ולגווע. משויפת מילים,

בגדים זולים כביסים יותר. גברים קטנים גומרים מהר. ובין לבין, באה עוד mujer ושרה גֶ'ז מתוך פסנתר.

אני פוסעת ברחובות סוריאליסטיים, מוצפים באורם הצהוב של פנסים. מחטים משומשים פזורים ערימות-ערימות על המדרכה. התאומה שלי מהצד המזרחי של הגדר כעת בדרכה למעצר. רכב

על אלנבי פינת העלייה בבית קפה – נרות ועלטה. אדית פיאף ברֵישׁ רמה רועשת. מלצר בודד ומזוקן קמעה מי ברז מכשף לחליטה, מפתיע אחר דיווה מרגשת.

עמדתי ליד כספומט והתפללתי. לא ממש בקול אבל בלהט. מה יש? יש כאלה שמתפללים בבית כנסת, בדרכים, בכלא, ואני מתפללת בכספומטים. זה מאז "המינוס הכביר".

פרק א: הפיתוי. סוכנת הקג"ב מיכלי טיציאנוב התפשטה לאיטה לצליליו העגמומיים של ניק קייב.  הנר הצהוב שעל השידה הקטנה ליד המיטה הפיק הילה חלושה וחיוורת,

ימים של פירוק עברו על סיגי. ימים של  טירוף. ובלילות הייתה מתעוררת אחוזת תזזית, מזיעה בכבדות ועיניה העיוורות מאיפור דביק של אתמול ספגו את החשיכה

עצמותיי מתחרקות כמו מיטה של קשיש. מיטתי נאנחת, כמו עצם קמורה. זיעתי מטפטפת, נספגת בכביש. אני רוח פריצות בתוך מְעָרָה.

כָּאן אַשּׁוּחַ סוֹמֵר בְּרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת. כָּאן צִיּוּץ צִפּוֹרִים מְהַדְהֵד. שְׁבוּיָה אַתְּ בְּיַעַר מְכֻשָּׁף וְעָבוֹת שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת.   כָּאן פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן תִּתְנַפְנֵף בְּגָאוֹן וְלִילָךְ

דיאנה ארבנינה. ככה קוראים לה. סונג-רייטרית וזמרת. אני יודעת עליה ממש מעט, מלבד העובדה שהיא מוכשרת עד כדי ניצוץ מטורף בעיניים ומפורסמת מאד במולדתה –