פוסטים אחרונים
נְמִיכוּת
הוא טען, כי אני יורדת נמוך. כי שירה אמורה לדבר גבוה. כי שירה היא פיכפוך מרומז של דכדוך, של רצון מיוסר לדמם ולגווע. משויפת מילים,
הזיית גֶ'ז
בגדים זולים כביסים יותר. גברים קטנים גומרים מהר. ובין לבין, באה עוד mujer ושרה גֶ'ז מתוך פסנתר.
מריה הכפולה
אני פוסעת ברחובות סוריאליסטיים, מוצפים באורם הצהוב של פנסים. מחטים משומשים פזורים ערימות-ערימות על המדרכה. התאומה שלי מהצד המזרחי של הגדר כעת בדרכה למעצר. רכב
על אלנבי פינת העלייה
על אלנבי פינת העלייה בבית קפה – נרות ועלטה. אדית פיאף ברֵישׁ רמה רועשת. מלצר בודד ומזוקן קמעה מי ברז מכשף לחליטה, מפתיע אחר דיווה מרגשת.
אהרונה והכספומט
עמדתי ליד כספומט והתפללתי. לא ממש בקול אבל בלהט. מה יש? יש כאלה שמתפללים בבית כנסת, בדרכים, בכלא, ואני מתפללת בכספומטים. זה מאז "המינוס הכביר".
גם המחר מת לפעמים
פרק א: הפיתוי. סוכנת הקג"ב מיכלי טיציאנוב התפשטה לאיטה לצליליו העגמומיים של ניק קייב. הנר הצהוב שעל השידה הקטנה ליד המיטה הפיק הילה חלושה וחיוורת,
Ave Diabolus
ימים של פירוק עברו על סיגי. ימים של טירוף. ובלילות הייתה מתעוררת אחוזת תזזית, מזיעה בכבדות ועיניה העיוורות מאיפור דביק של אתמול ספגו את החשיכה
רוח פריצות
עצמותיי מתחרקות כמו מיטה של קשיש. מיטתי נאנחת, כמו עצם קמורה. זיעתי מטפטפת, נספגת בכביש. אני רוח פריצות בתוך מְעָרָה.
קטע לירי # ולדימיר ויסוצקי
כָּאן אַשּׁוּחַ סוֹמֵר בְּרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת. כָּאן צִיּוּץ צִפּוֹרִים מְהַדְהֵד. שְׁבוּיָה אַתְּ בְּיַעַר מְכֻשָּׁף וְעָבוֹת שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת. כָּאן פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן תִּתְנַפְנֵף בְּגָאוֹן וְלִילָךְ
חתולה # דיאנה ארבנינה
דיאנה ארבנינה. ככה קוראים לה. סונג-רייטרית וזמרת. אני יודעת עליה ממש מעט, מלבד העובדה שהיא מוכשרת עד כדי ניצוץ מטורף בעיניים ומפורסמת מאד במולדתה –
הבלוג של ריטה קוגן
