היו היה משורר. הוא היה חי בתוך התחת של עצמו ומעולם לא יצא החוצה. הוא לא ראה ים, לא הריח פרח, ולא נישק בחורה. הוא

אַךְ נְדוּדֵי שֵׁנָה, הוֹמֵרוּס, מִפְרָשִׂים. מָנִיתִי כְּלֵי הַשַּׁיִט בְּחֶלְקִיּוּת מֻשְׁלֶמֶת. הֵם לַהַק צִפּוֹרִים, רַכֶּבֶת עוֹף פּוֹעֶמֶת, בִּשְׁמֵי הֵלַאס גְּבוֹהִים הַדֶּרֶךְ מְפַלְּסִים.   בִּטְרִיז שֶׁל עֲגוּרִים, חוֹצִים כֹּל גְּבוּל

הָיִיתִי חִיַּבְתָּ לִבְדֹּק אֶת כָּל קְלִישָׁאוֹת בְּעַצְמִי. הַאִם חֲצִי שְׁנַת אֶקְסְטָזִי פּוֹגַעַת לָעַד בִּיכָלְתּוֹ שֶׁל הַמֹּחַ לִשְׂמֹחַ, אַךְ מַקְנָה יְדִיעָה מַהוּ אֹשֶׁר צָרוּף. הַאִם שָׂבַע

בְּכָל חֲבוּרָה יִהְיֶה זֶה שֶׁיַּעֲמֹד בַּצַּד, וְרַק יִסְתַּכֵּל, אֵיךְ הֵם עוֹלִים עָלֶיהָ, בֵּתּוֹרוֹת, מִתְרוֹקְנִים לְתוֹכָהּ, וְיוֹרְדִים מִמֶּנָּה, בְּזֶה אַחַר זֶה. יִהְיֶה זֶה, שֶׁיְּצַלֵּם בַּיָּד רוֹעֶדֶת

פוליטיקאי יושב על המיטה בבית מלון. לגופו חלוק אמבטיה. דפיקה בדלת. פוליטיקאי: כן, בבקשה.   הדלת נפתחת, נכנסת א'.   א': שלום, אדוני השר.  

אוֹי הָרַכֶּבֶת הַזֹּאת הַנּוֹסַעַת שַׁק-מְשַׁקְשֶׁקֶת גַּעְגּוּעִים. צִנַּת שִׁמְשָׁה לְחָיַיִם פּוֹצַעַת, עַיִן גּוֹמַעַת נוֹפִים. בּוֹאִי וּפִרְסִי לִי, סַכִּין גַּעְגּוּעַ, פַּת לֶחֶם דַּל, מְאֻבָּק וְשָׁחֹר. אוֹי הָרַכֶּבֶת,

אֲנַחְנוּ זוֹחֲלִים מִתּוֹךְ עוֹר הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ וְנִדְחָסִים בְּכוֹחַ אֶל תּוֹךְ עוֹר הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאַחֵר. אַךְ הַכְּסוּת הַזּוֹ קָצְרָה מִדַּי, בִּלְתִּי מַסְפֶּקֶת; עוֹר הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאַחֵר קָטָן וּמְשֻׁנֶּה

לֹא רוֹצָה לִלְבֹּשׁ מַבָּט תָּמִים עַל הָעֵירֹם  שֶׁלִּי. הָעֵירֹם שֶׁלִּי מֻנָּח עַתָּה עַל סָדִין, שֶׁאֲחִיזָתוֹ הִתְרוֹפְפָה עָלָיו וְאָבְדָה בֵּין מֵאוֹת כְּבִיסוֹת. הָעֵירֹם שֶׁלִּי טוֹבֵל בֵּרֵיחַ אוֹנְנוּת גְּנוּבָה, לֵילִית,

לאלוהי הדברים הפשוטים אשא תפילתי. חלון סקרן מציץ דרך וילון תחרה, שקשוק צלחות מצטלצל – מטרונום ענוג של שבת, והבל תבשיל, שנח ונשם כל הלילה,

[1] המטוטלת שלי שבה לפעול הבוקר. היא כמו הים, נשמעת לצוו הירח, גואה ומשתפלת, ומכה בעוצמה אנכית בדפנות פעמון הזכוכית. אני מייחלת לניפוץ.