בסוף היא התאבדה. בדיוק כמו ליו. שתי התאבדויות במערכה אחת, האחרונה, השלישית. להתאבדות של ליו חיכיתי בכליון אוזניים. אישה קטנה ליו, מזינה את אהבתה הקטנה, השפחתית בחיוך קטן

דודה טניה, מנקה פשוטה מהעיר אורל, לוחשת לעצמה מילות תפילה: אבוי לארץ וליושביה..* פניה, פנים גסות של איכרה, נראות מעונות וחייתיות. איך אין בה, בדודה

בקרוב יתחיל שימוש במצלמת חיים – LIFECAM. המצלמה הזעירה תושתל בתוך כל עובר שיוולד, בתוך רשתית עינו. כל התמונות שהמצלמה תנציח יואחסנו בתוך תאי זכרון

רצות, ממהרות, מועדות נשות אוייבי העם, אוספות בידיים רועדות שקיות עם הדברים שלהן, אשר התפזרו על השלג, אך מפחדות להשמיע קול בכי. מאשה התבוננה סביב.

הוּא עֵט כְּמוֹ עוֹף הַחוֹל מִלַּהַב שְׁמֵימִי עָטוּי שְׁחֹרִים, עִם צָלַב עָלָיו חֲרוּט שְׁמִי הוּא גַּח שְׁטוּף אוֹר, הָדָר וְעֹז תִּפְאָרָה לֹא הֶאֱמַנְתִּי מָה הָאֵל

מתוך "הכל זורם" מאת וסילי גרוסמן # התרגום ריטה קוגן     מאשה הענוגה. הנה נותרה היא ללא גרביוני משי דקים, ללא עליונית סרוגה מצמר כחול. קשה

היה הייתה סופרת. דווקא אחלה של סופרת. צרפתיה. אחת כזאת, שמסתובבת כל היום עם אינטלקטואלים שמאלנים. והיה לה בנזוג. גם סופר. צרפתי. הייתה להם אהבה

על הבמה קיימות אך ארבע דמויות: אנה, וורונסקי, קרנין והלהקה. כל הדמות שוות ערך וחשיבות אחת לשניה. התפאורה מרומזת: פעם רסיסים סנט פטרבורגיים, פעם גיצי

העבודה המפרכת קרבאט למד על בשרו מהי עבודה קשה. המאסטר לא הרפה ממנו אף לא לדקה. רק העמיס עליו עוד ועוד מטלות. "איפה נעלמת, קרבאט?