(1) הבית של סבא וסבתא עמד להתפרק. בור הספיגה תחתיו שבק חיים. השיחים סביבו, המכוסים פרחי תכלת קטנים ודביקים, השתרעו פרא, שלחו

את הלילות שלו העביר באתרי הכרויות. לא תמיד היה זה לילה שלם, אך לעתים שעות נכבדות ממנו. בחן עוד ועוד דמויות נשיות – אינספור פנים,

הלילה בו מתו הרמזורים היה מחניק, כמו זרועו של אנס על צווארה של נאנסת. זיעתו המורכבת מתשעים אחוזי לחות ופיח הספיגה עוברי אורח ספורים עד

הבשורה של Fra Angelico, מוזיאון הפראדו, מדריד       הוּא הִתְגַּנֵּב אֵלַי לַלֵּב כָּל כָּךְ מַהֵר וְכֹה הֵיטֵב, כִּי לֹא הֵבַנְתִּי מָה קָרָה, וּמַהוּ

אני מבטיחה לתת לך שקט, כמו רחש ריצה בחול העמוק. פרידה מלוטפת ומאופקת, כי ככה ביקשת אותנו לפסוק.   אני אמתן את לחץ הדופק, בצעד

שבעה גמדים הושכבו כאן, מתים, במיטות קטנטנות בביתם האטום. ריקבון מטפס על מקלות מטאטאים, על סירים עכורים וראש דלעת קטום.   ושבעה אבירים כאן הומתו

נהגת להחדיר לגופי חלקי לגו. לפעמים קוביות בודדות של ארבע או של שלוש. לפעמים קונסטרוקציות שלמות. בהתחלה שינית את פי. הידקת את לשוני בתוך מלחצי

הקיץ נגמע בתשע לגימות קצרות – תשעה שבועות מסוף מאי עד אמצע יולי. וסוף יולי כבר מתקרב, זוחל על גחונו, מיוזע, חולי, מתנשם. כמו מדוזה

  צללית של טווס מזמר על חומות הארמון, עֲטֶרֶת ראשו המצויצת רוחפת בלאט, שיחי אשכרוע גזומים נושאים ריח תבלין, חצץ מרפד צעדים נמהרים על השביל.  

הייתי רוצה לשמור על הזיכרון החותם שלי אודותיך צחור, לבן, קריר, כמו אותם מצעים מתוחים בבית מלון זעיר בהרים, בו העברנו את הלילה האחרון שלנו