הֵן נוֹתָר חִיּוּכוֹ שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר. לֶנִינְגְּרָד נִתְלְתָה כְּנִשְׁקֶלֶת לְצִדָּם שֶׁל בָּתֵּי מַעֲצָר. כְּשֶׁאִבְּדוּ שְׁפִיּוּתָם מֵרֹב סֵבֶל, נוֹעַ-נָעוּ גְּדוּדֵי אֲסִירִים,

כמו אבן לבנה שקועה במי באר, בי זיכרון אחד שוכן ולא נרגע. אותו איני יודעת למחוק או לבער. הוא סבל וקלון, הוא אושר וערגה.  

  (1) אדום-אדום לי השיער, ולב שחור משחור. רגליי כושלות על שביל עפר, על שביל עפר אפור.   עניים לי ריקות מרִיק, וגוף דקיק מדק.

כן, דורותי לא גרה כאן יותר, אדון נכבד. נסעה למערב, או למזרח. הנעליים? אז, לפני שטסה הניחה את הזוג לפני פח זבל, וקבצנית זקנה ועצובה

      (1) הבית של סבא וסבתא עמד להתפרק. בור הספיגה תחתיו שבק חיים. השיחים סביבו, המכוסים פרחי תכלת קטנים ודביקים, השתרעו פרא, שלחו

את הלילות שלו העביר באתרי הכרויות. לא תמיד היה זה לילה שלם, אך לעתים שעות נכבדות ממנו. בחן עוד ועוד דמויות נשיות – אינספור פנים,

הלילה בו מתו הרמזורים היה מחניק, כמו זרועו של אנס על צווארה של נאנסת. זיעתו המורכבת מתשעים אחוזי לחות ופיח הספיגה עוברי אורח ספורים עד

הבשורה של Fra Angelico, מוזיאון הפראדו, מדריד       הוּא הִתְגַּנֵּב אֵלַי לַלֵּב כָּל כָּךְ מַהֵר וְכֹה הֵיטֵב, כִּי לֹא הֵבַנְתִּי מָה קָרָה, וּמַהוּ

אני מבטיחה לתת לך שקט, כמו רחש ריצה בחול העמוק. פרידה מלוטפת ומאופקת, כי ככה ביקשת אותנו לפסוק.   אני אמתן את לחץ הדופק, בצעד

שבעה גמדים הושכבו כאן, מתים, במיטות קטנטנות בביתם האטום. ריקבון מטפס על מקלות מטאטאים, על סירים עכורים וראש דלעת קטום.   ושבעה אבירים כאן הומתו