פוסטים אחרונים

שדרות אפלות

הגברים שלי מפלורנטין מותירים לעתים בלילות סדק קט בחלון מבויש, מעורטל בוילון מאפיר.   הם חולמים את דמותי הדלה. חלומם נוזל דרך סדקים, מפייח אנטנות

קראו עוד>>

רקוויאם, מבוא | אנה אחמטובה

הֵן נוֹתָר חִיּוּכוֹ שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר. לֶנִינְגְּרָד נִתְלְתָה כְּנִשְׁקֶלֶת לְצִדָּם שֶׁל בָּתֵּי מַעֲצָר. כְּשֶׁאִבְּדוּ שְׁפִיּוּתָם מֵרֹב סֵבֶל, נוֹעַ-נָעוּ גְּדוּדֵי אֲסִירִים,

קראו עוד>>

אבן # אנה אחמטובה

כמו אבן לבנה שקועה במי באר, בי זיכרון אחד שוכן ולא נרגע. אותו איני יודעת למחוק או לבער. הוא סבל וקלון, הוא אושר וערגה.  

קראו עוד>>

דיוקן עצמי

  (1) אדום-אדום לי השיער, ולב שחור משחור. רגליי כושלות על שביל עפר, על שביל עפר אפור.   עניים לי ריקות מרִיק, וגוף דקיק מדק.

קראו עוד>>

פירוק # סקיצות

      (1) הבית של סבא וסבתא עמד להתפרק. בור הספיגה תחתיו שבק חיים. השיחים סביבו, המכוסים פרחי תכלת קטנים ודביקים, השתרעו פרא, שלחו

קראו עוד>>

הבלוג של ריטה קוגן