צעידה לילית במדבר. ההר ומצלעותיו כבר מאחורינו. האדמה נִפְרֶשֶׂת תחת רגליי, בלתי נראית ונינוחה. פרץ אור אחרון נמהל, כמו טיפת צבע מים, הנושרת ממכחול לתוך כוס מים אפלים. עלטה. אך אין זה חושך עירוני מזדחל, אלא חושך מדברי – עוטף, מגן, אינסופי. גם הוא טומן בחובו סכנות, אך עם זאת הוא נעים וברור. החושך בעיר הוא בוגדני, כי נדמה לך, שעם כל האורות האלה, האנשים האלה, המתרוצצים בתוכו, הוא לא יפגע בך. ולכן, כשהוא מתגודד בזחילה איטית של כתם רוע ממוקד סביב חלונות ביתך ומכיש אותך, אתה כואב פי כמה. ואולי אני מרגישה כל כך בטוחה בחושך הזה, כי האיש צועד אי-שם לפניי. עכשיו הוא נמוג לכדי צללית, אך הוא שם. אני שומעת את קול צעדיו, את השריקה השקטה, בה הוא קורא לחבר. לפתע הצללית נעצרת ומאמצת אותי אליה, אליו. הזמן במדבר הוא רציף, שלא כמו הזמן העירוני המנוכר, שמתחלק ונשבר לעשרות שברים עשרוניים מצפצפים בקולות של תזכורות אלקטרוניות. זמן מדברי נע לאט ללא הפסק, מתבהר ומתחדד יחד עם הצללים על פני מדרונות וצוקים. הוא זולג ומשתנה, אך רציף. ישבתי ובהיתי באש, מבלי לתת את דעתי על השעות שחלפו, וכשנשכבתי על אדמה לצדו היא נעמה יותר מכל מצע רך.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,