כשתקיש על דלתי לא קרוי, באמצע הליל בידך ברוכת וריד, קשיות, וגידים לעייפה, האמבט יחרוק שן של זדון מאופק ואמייל, ומראה בחדר המיטות תיאנח, זעופה.

הַכֹּל רגיל, כמו אז, כמו תמול שלשום ושלג בחלון – זועף, פְּתִיתִי. אני לא התחדשתי כלל היום, אך גבר בא הלילה אל ביתי.   אותו

(1)   תִּקַּח את מספר הימים, שצריך בשביל להפוך קירות לבית. תכפיל במספר רגעי אושר צָרוּף. תחלק במספר רגעים, שבהם רצית למות. הגעת לעשר שנים?

הוילונות ההם לא מניחים לי: כנפיים אפורות בשמי פסטל ודמות, ברווח שבין לאור לצל, שוב בחדות של מנתחים מראים לי את כל מה שאיבדתי בְּשׁוֹגֵג. יונה

בֵּעִיר הַכֻּרְסָאוֹת הַנְּטוּשׁוֹת יָמִים תְּמִימִים הוֹלְכִים וּמִתְקַצְּרִים. תּוּגָה שֶׁל דִּמְדּוּמִים וּבַקָּשׁוֹת חוֹבֶקֶת אֶת הַיָּם בֵּין מִיצָרִים, מִקַּו הָאֹפֶק וְעַד קַו קִמּוּר שֶׁל מֹתֶן מִתְרַחֶצֶת עֲלוּמָה.

הרמתי מכסה הברזל מעל קדירת ההיתוך, וצחנת תבלינים אפפה עפעפיים ואף. תבשיל אפרפר וצמיגי, של דת ולאומיות, של רוחות של מַלְכוּת וגלות, שדבוקות אל דפנות הקדירה. ופְּלַנְקְטוֹן

– אַתְּ נִרְאֵית לֹא מַפָּה. – אַתְּ נִרְאֵית לֹא מִשָּׁם. – לָמָּה קַר לְךָ? אַתְּ רוּסִיָּה! – לָמָּה חַם לָךְ? אַתְּ מִיִּשְׂרָאֵל! – יוּ! אֵין

גמד רשע נחת בתוך ביתי, עוד צאכס הקטן בהיר-בלורית. צבע בלובן גס את רצפתי, את מפתני השחיר ביד זדונית.   קילס כל אמנות שבנמצא מלבד

כבת כחולה על פסים אפורים, וילון חום-דהוי מתפרע, שמים שקופים ומחוררים, ואספלט בוהק, מקרטע.   כל מי, שנשם פת אוויר צהבהב מתוך החורים בשמיים, ורץ

מודעות עצמית לעולם לא תדע לחלחל דרך שכבות בטון של ינקות מרוסקת. היא אך תחליק לאורכן – סטיקס אישי, לאה, ורדוד. נווט נא את תיבתך,