אָדָם נוֹדֵד בֵּין עוֹלָמָיו. כָּנָף שְׁחֹרָה שְׂמֹאלוֹ עוֹטֶרֶת, וִימִינוֹ – יָמִין אֱנוֹשׁ, חַדַּת מַרְפֵּק, שְׁמוּטַת אַדֶּרֶת, אֵינָהּ יוֹדַעַת כֹּל נוֹצָה. הוּא מְקַרְטֵעַ וְנִשָּׂא עֲלֵי זִרְמֵי

  כולם מדברים תינוקות נושמים תינוקות בכל מקום גפיים רכות מהודקות בשמיכות כרוכות ממורקות ונשים ללא ולד בידיים ללא חלב בשדיים מגלגלות כדורי לחם בחומץ

מילה שיכורה לרומן באימבאיב בעל שני ללבות, שני ראשים, שני כרים, בעל שלל אותיות, מ-אָה ועד אלף, פורעות בלילות, צורדות בבקרים.   הוא לא עשה

סוּפוֹת הִלְבִּינוּ פְּנֵי תֵּבֵל – אַדְמַת הֶפְקֵר. הַנֵּר בָּעַר בְּבַיִת אָפֵל, בָּעַר הַנֵּר. כְּמוֹ בְּלֵיל קַיִץ עָט הָעָשׁ לָאוֹר, מֻלְהָב, כָּךְ שֶׁלֶג בִּפְתִיתָיו נָקַשׁ עַל

    שֶׁכֻּנָּה בְּצֵל הַמִּגְדָּלִים, יְרַקְרַקָּה וּמְמֹרֶקֶת, שְׁכֵנָה קְשִׁישָׁה וּמְהֻדֶּקֶת – פָּנִים קְמֵלִים וּנְעוּלִים, לִי מְסַנֶּנֶת, "בֹּקֶר טוֹב." אַךְ מָה כְּבָר טוֹב בְּזֶה הַבֹּקֶר?! אַף

מנהג עולם מַתְוֶה מסלול חד ומובן: שובל של הינומה נשרך על קוץ ודשא, אליה מהודק חיתול מבד לבן; כותנת רפויה על חבל מתייבשת לצד זוג

אֶפֹּל אַפַּיִם לַמִּטָּה וְאֶעֱצֹם הָעַיִן. מַחֲלָתִי, אַתְּ מַלְעִיטָה בָּרִיר ולא בַּיַּיִן.   אַף אֶת בְּגָדַי לֹא אֶפְשֹׁט וְלֹא אֶרְחַץ יָדַיִם. בֵּינוֹת שְׂמִיכוֹת שִׁנַּי נוֹקְשׁוֹת, קוֹדְחוֹת הַלְּחָיַיִם.

כשהייתי קטנה, לפני שידעתי קרוא וכתוב, אימא שלי הייתה מקריאה לי אינספור ספרי ושירי ילדים. אחד מהם נקרא "השמש הגנובה" מאת קורניי צ'וקובסקי. הספר, שהינו אגדה בחרוזים,

רָאִיתִי הֵיכָל שִׂמְחָה בָּרְחוֹב תֵּל חַי. נִכְנַסְתִּי לֵהֵיכָל עֶצֶב בָּרְחוֹב תֵּל מֵת. אָמְרוּ לִי, אַתְּ בּוֹחֶנֶת מִדַּי אֶת הַקַּנְקַן, וְלֹא אֶת מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ. עָנִיתִי, כִּי

אנחנו אנשים שבירים, עם עצמות חלשות, וקוצר נשימה לעת ערב.   אנחנו אנשים חלשים, עם עצמות שבירות, וקוצר רואי לעת ליל.   אנחנו אנשים. עם