כְּשֶׁבְּבָתֵּי הקָפֶה הוִינָאִיִּים יָשְׁבוּ רַק גְּבָרִים מְעֻנָּבִים, עם מוֹנוֹקְל, מִקְטֶרֶת, צרור עלי כותרת בַּדַּשׁ וחפתי זמש, הייתי סבינה שׁפילריין. טָוִיתִי חֲלִיפַת מִכְתָּבִים, תִּנִּיתִי פרשיות אֲהָבִים

ציפה: (ניגשת לחצר, פותחת שער ועושה תנועות גירוש בידיים) קוּר, קוּר, קוּר. גוּר, גוּר, גוּר. לְכוּ, לְכוּ. לְכוּ מִכָּאן. הַגֶּרְמָנִים בָּאִים. (חוזרת לחדר עם חפצים, פורשת

הִתְהַלַּכְתְּ, מְעֻנָּה, בֵּין יַמָּה לָעִיר, רֵאוֹתַיִךְ יְגֵעוֹת, שִׁירָתֵךְ מוּצֶלֶת. אֶת יָפְיֵךְ הִלְּלוּ וְקִלְּסוּ תָּדִיר עֵת בִּקַּשְׁתְּ אָהוּב, רְפוּאָה וְיֶלֶד.   דָּם שָׁחֹר – אָדֹם מִמְחָטָה

    – חַבְנוֹ זו עיירה. יש עיירה כזו, חַבְנוֹ שמה. יש בה כל מה שצריך להיות בעיירת סְפָר: בית דואר, רב מִטַּעַם, נהר, רב

מַחְשׂוֹף חָצוּף שֶׁל בַּת עֶשְׂרֵה בַּמַּעֲלִית הַמּוּזֵאוֹנִית קוֹרֵן מִתֹּם לֹא מְעֻשֶּׂה. הַנַּעֲרָה – כְּלָל לֹא אַיְקוֹנִית, (חִיּוּךְ מֻסְתָּר בַּחוּט בַּרְזֶל, וְעוֹר מֻכְתָּם, חִוֵּר, זָרוּעַ) בִּי

הַזְּמַן הַצָּהֹב כָּבַשׁ הָעִיר. צְבָא חַרְצִיּוֹת לְצַד כְּבִישֶׁיהָ צָבַע כֹּל טְלַאי אֲדָמָה זָעִיר. עִקְצֵץ וְדִגְדֵּג בְּאַפֵּי יוֹשְׁבֶיהָ עָפָר צְהַבְהַב – בֶּן מַמְלֶכֶת אַשּׁוּר, שֶׁבָּא וְהִטְמִין

כשתִּמָּלֵא העיר חתולים, הם יצודו בלהקה בין הֲרִיסוֹת בָּאוּהָאוּס ומגדלים עקורים. כשזכרים גאים יכבשו כל גינה ציבורית, לא תהיה זאת גינה, אלא חורש וסבך. כשתְּרֻטַּשׁ

פנסים סדורים ליקטו את האור, צבעוהו צהוב, שחררו בשנית להצהיב במחשך.

על אף נִשְׁמוֹתָיו (תשע) ורגליו (ארבע) שעליהן ינחת בבטחה כפי שהובטח, נְשִׁימוֹתָיו נְשִׁימוֹת מהירות של יונק קטן. בקוצבן את שנותיו בכפולות שנות אדם הן גוזרות עָלַי

על אף הבחורים שהכרתי בלבבי בודדת נותרתי, אך בראותי אותך, אהבתי פרחה והתחדש עלי עולמי.   כיצד אֶמְנֶה כל מעלותיך? ואתאר כל נפלאותיך? חיפשתי ארוכות מילים מדויקות