שלוש אחיות: רזון מחריד, פנים נאות, ניירוטיות קיצונית.
אחת סופרת-משוררת, שכותבת על אונס ילדות שלא חוותה מעולם.
אחת עקרת בית למופת, נשואה באושר לפדופיל השכונתי ומחנכת את דור העתיד בצורת שלושת בניה השמנמנים.
השלישית לוזרית, מנגנת בעליבות מתוקה על גיטרה ונואשת אחרי גברים לא נכונים בעליל (כן, נהג מונית רוסי, גנב במקצועו, שמחזיק בדירה שכורה, אישה עויינת, אותה הוא מכה מדי יום ותינוק ללא זהות אב ברורה, הוא לא ממש נכון לה).
האימא והאבא של האחיות, בתהליך פרידה, מבלי להזכיר את מילת הגנאי האיומה "גירושין".
האימא תוהה האם מתיחת פנים נוספת תחזיר לה את תשוקת בעלה, מחפשת דירה חדשה ומשמעות להמשך חייה הבודדים.
האבא, שחושק בבדידות מזהרת, שאולי יסכים להפר לשניות מספר בזרועותיה המדלדלות של שכנה צרודת עישון בת גילו, נזהר שלא למות מדום לב, אך עדיין מפריז בחיבתו למלח.
השכן הזימתי של האחות הסופרת, איש מחשבים מעונב ומגומגם, מתקשר מדי לילה לעוד מספר שלוף מתוך דפי זהב ומספר לעוד אישה עלומה איך הוא יפרק לה ת'צורה שקצה הזין שלו יבצבץ לה מתוך הפה.
השכנה העסיסית וסולדת מיחסי מין של השכן הזימתי, נאנסת על ידי שומר סף ישיש של הבניין, ועל כך שוברת את מפרקתו ומנסרת אותו לתוך שקיות ניילון של זבל, אותן שומרת במקפיא.
אלה הם אנחנו, השכנים שלנו, החיים שלנו. האושר הוא חמקמק ובלתי מושג, כמעט. האושר הוא טיפה לבנבנה נוצצת בשמש, אשר נסחטת מגופינו ברגעים הכי מאושרים בחיינו.
כך גם אנחנו נוכל להתקרב סמוקים ומסופקים אל שולחן השבת המשפחתי ולהכריז בחצי חיוך: גמרתי.