מאסלייניצה

העצב מחניק אותי, כמו שמיכת פוך חורפית כבדה מידי בלילות פריחה חמימים של האביב הקרב ובא. "הבא נשרוף את החורף, את הזקנה הבלה, ושמה חורף" – צורחת מקהלת ילדים זבי חוטם בתוך ראשי. נמרח אותה היטב בחמאה, נשטחה על פני מחבט, ונטגן אותה לכדי דף בצק מושחר-קצוות. מאסלייניצה. מוות. מהות. אני מנסה לשמר לעצמי פיסות חרוכות של חורף. שמיכת פוך רווית עצב חונקת אותי בלילות פריחה חמימים של אביב. תליתי את המעילים בקדמת הארון, כמו חיילי משמר פצועים של חורף: אדום, שחור, אפור. קברתי את פניי בתוך השרוולים, מנסה ללכוד קרעי זיכרונות חורפיים. ערבים, לילות, צהרי ימים, בקרים. זה היה חורף של גוף אל גוף, של רוך, של מלחמה, של בגידה. כעת אעזור לילדים עם פנים מלוכלכות להצית הקש, שאספו בחצרות מופצצות ,אטול קופסת גפרורים, שנלקחה למזכרת מבית קפה של צהרי שבת, ואבעיר בבת אחת את כל ראשי הגופרית, כדי להחיות את החורף המת לעוד רגע קט.

* מאסלייניצה – חג החמאה הרוסי לציון מותו של חורף ולידתו של אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,