צעידה לילית במדבר. ההר ומצלעותיו כבר מאחורינו. האדמה נִפְרֶשֶׂת תחת רגליי, בלתי נראית ונינוחה. פרץ אור אחרון נמהל, כמו טיפת צבע מים, הנושרת ממכחול לתוך כוס מים

כן, כאן זה לא עמק, האוויר כאן שונה, מפולת שלגים להיכן שתפנה, הסלעים רועדים-רועמים בהִדַּרְדְּרוּת. מותר להקל, עיקולים לסכל, אך אנו בחרנו בשביל מהתל, משעול

אנה זה שם של אישה יפה, ומסוחררת. סוגשל קלישאה בת ימינו. אך באנה הזאת התאהבתי כמו שלא התאהבתי באף אנה לפניה, והכאוס של אנה הזאת

י ש לי בית בשמים, וגינה בלב ים, ציפור שיר על שָׁדַיִךְ. איך אשיב לי אותם? כוכבים, משאות נפש, פעימת לב דקה. אי גופך מלא כשף.

אני לא נולדתי בתל אביב. חייתי בה לסרוגין שנה פה, שנה שם. חזרתי אליה לפני שנה ובינתיים החלטתי, שזה המקום, שבו נעים לי לחיות. ולכן

זה נהיה אופנתי הקטע הזה של פוסט מצולם: טיילתי "כאן", לגמתי את "זה", חשבתי על "ההוא". אך במקום אותם שמות עצם/תואר נלווים, משבצים תמונות מטושטשות

דגיגי הבננה שוחים אצלי בכיס. אני שולפת אחד, לופתת אותו בין האצבעות ומקרבת אל פניי. הדג מתקשח, ממיר את צהבהבותו בשחור מתכתי ומצמיח קנה. אני

כְּבָר מְלוֹא הַסְּתָו נָשַׁם רָקִיעַ. חַמָּה הִמְעִיטָה לְהַפְצִיעַ. אוֹר יוֹם פָּחַת, שָׁעָה-שָׁעָה. עַלְוַת מִסְתּוֹר שֶׁל הַחֻרְשָׁה בְּעֶצֶב רַךְ הִתְעַרְטְלָה. שָׂדוֹת כֻּסּוּ בָּעֲרָפֶל, וְלַהַק צִפּוֹרִים אָפֵל

…………………………………………………………………………………………………………………………. …………………………………………………………………………………………………………………………. …………………………………………………………………………………………………………………………. כי מעפר אני ואל עפר אשוב. הבאתי לעולם פסל חדש בדמותי. דיוקן עצמי מבוץ שרוף.

לאחרונה הקשקשת התקשורתית שולה מתוך מימיה הצהובים עוד ועוד סיפור על אימהות רוצחות. אני כהרגלי, מושפעת-מקיואן ומנותקת-מציאות, מהדהדת בתוכי קונוטציות ספרותיות. עוד הוכחה לכך, כי