אני שומעת את הטאק של מכונת הסרטה. שלג אפור-לבן מתחיל לרצד על המרקע. אני מנותקת. שוב. על המסך עוברת מונית שירות מצהיבה. אישה עם כובע

העצב מחניק אותי, כמו שמיכת פוך חורפית כבדה מידי בלילות פריחה חמימים של האביב הקרב ובא. "הבא נשרוף את החורף, את הזקנה הבלה, ושמה חורף"

הַלְלוּיָהּ לכאב בלהות! מת הנסיך שעיניו אפלות.   ערב סתווי, אדמדם ומחניק שב בעלי מן הציד והמתיק:   "ממסע ציד הם הביאו אותו. בין אִילָנוֹת

אה כן, זה שוב אתה. לא נער מאוהב. כי איש נוקם, כואב, קשה ומאוכזב. נכנסת אל ביתי, מביט בי בחרפה. נפשי בבהלה של שקט טרום

אני יְפֵהפִיַּת הַיּוֹם – צוֹעֶדֶת בָּרְחוֹב. מְעִיל שָׁחֹר, חִיּוּךְ כָּתֹם, שֵׂעָר רָאשִׁי זָהֹב.   אֵדַע אוֹתְךָ בְּכָל פִּנָּה, עַל כָּל סַפְסָל וְעֵץ, בְּכָל חָצֵר, בְּכָל

ראשית האהבה (מתוך המחזמר הדוויג והשארית העצבנית) מאת סטפן טרסק תרגום ריטה קוגן כשהכדור היה שטוח, והאש בעננים, וההרים היו אפילו עוד יותר גבוהים, אנשים התגלגלו ממש כמו

שלוש אחיות: רזון מחריד, פנים נאות, ניירוטיות קיצונית. אחת סופרת-משוררת, שכותבת על אונס ילדות שלא חוותה מעולם. אחת עקרת בית למופת, נשואה באושר לפדופיל השכונתי

צלם אותי במצלמת פּוֹלָרוֹאִיד, הן בקרוב המצלמה הרומטנית הקולנועית הזו, שמנציחה רגעים תלושים, תיעלם ללא זכר, כמו הדינוזאורים, תחת המפולת הדיגיטלית. צלם אותי במצלמת פילם כבדה. השרה

אמא שלי אומרת שאני כנראה האחרונה שבכתה אחרי קריאת המחזה של צ'כוב "בת השחף". מכיוון שעזבתי את בית הספר בו חינכו את האליטה האינטלקטואלית הבאה

איך קוראים לעצב בעברית? מיכאל שלה, שלי. רבות דובר כיצד הצליח סופר צעיר בן עשרים ושבע בלבד לתאר נפש מיוסרת של אישה עצובה באופן כה