חייה הכפולים של ו'

אני שומעת את הטאק של מכונת הסרטה. שלג אפור-לבן מתחיל לרצד על המרקע. אני מנותקת. שוב. על המסך עוברת מונית שירות מצהיבה. אישה עם כובע עוצרת את המונית בהנפת יד מהורהרת, וכמעט נופלת כאשר הנהג משלב בזעם את ההילוך. רחוב קניות ראשי מתכנס ומתבדר בתוך חלון מיוזע. האישה מבקשת בקול גבוהה ושקט מידי שיעצור אחרי הרמזור. דלתות זכוכית. מדרגות. אינסוף מדפים עמוסים בסרטים. האישה ניגשת מתנדנדת קלות אל דלפק הקופות. אפשר בבקשה את חייה הכפולים. היא כמעט מתחננת, כי זכור לה כי צוות המקום אינו מסביר פנים למבקשי נדבות קולנועיות. אך הפעם הבחור ניעור בחיוך לעזרתה. הוא מוביל אותה בתוך מבוך מאובק של מדפים וסרטים. ביציאה מהחנות הסרט מתחיל להתבלבל. היא פוסעת הלוך ושוב על הרחוב, מנסה להיזכר מה התכוונה לעשות עוד. לבסוף היא עושה את דרכה חזרה בתוך מונית שירות מצהיבה, אחותה התאומה ורועשת הקשר של זאת שהתחילה את ההקרנה.

אין ספק שזה אחד הסרטים היפים, הנוגים, הנוגעים, המחלחלים שראיתי מעודי. היופי הוא בכל: בוורוניק(ה) הענוגה, במעיליה הרכים ומערומיה הרכים אף יותר, בנופי קרקוב ופריז, במוזיקה וקול שממשכים להדהד באוזניי ומשכיחים כל חוויה אחרת. שתי נשים שמיסטיקה, מוות ומוזיקה הידקו את גורלן לתוך כדור בדולח מרהיב. אני מתפללת שאי שם יש עוד ריטה, שמזככת ומכפילה את חיי. מחר אראה אותו שוב. אילו הייתי יכולה, הייתי מנשקת את העפר לרגליו של קישלובסקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,