לזכרה של יוליה (לו הייתי טרומן קפוטי)

לו הייתי טרומן קפוטי, הייתי מתחילה את הרומן הלא בדיוני שלי בציטוט מתוך הכתבה הקטנה מאתר ה-ynet משנת 2006. שלא כמו רצח משפחת קלאטר בשנות החמישים בעיירה שכוחת אל בקנזס, לרצח שעל אודותיו ספרה הכתבה לא הקדישו כותרות צבעונית על גבי עמודים ראשונים, הרצח הזה לא הטיל אימה על אומה שלמה, אלא היה עוד מעשה שכיח ויומיומי, שתיאורו היבש גרם לקוראי הכתבה להיאנח קלות ולהמשיך לעמוד הבא. לא כי חלילה הקוראים הם אנשים אטומים או בלתי רחומים, אלא כי רצח מסוג הזה קורה כמעט כל יום. ההבדל עבורי, זאת שאינה טרומן קפוטי, היה טמון בזהות הנרצחת, אחותה של חברתי א'.

 

לו הייתי טרומן קפוטי הייתי מתארת את צלצול הטלפון הפתאומי, בשעה שבע וחצי בבוקר, את קולה המוזר של א' ואת המשפט היחיד אותו הצליחה לצרוד לתוך שפופרת: "ריטה, רצחו את אחותי". אם הייתי טרומן, הייתי מתארת את ההתרחשויות במילים יבשות, נוסח דיווח עיתונאי, מוטעמות במידת מה, על אודות קווי האופי של הדמויות המרכזיות. הייתי מונה את הפעולות: הקשבתי, קמתי, צחצחתי שיניים (טרומן לבטח היה מזכיר גם את דגם המשחה, למען המחשת השגרה שהופרה), נכנסתי לרכב, נסעתי לרמת גן. הייתי מתארת נסיעה איטית ומורטת עצבים בתוך רצף פקקי תנועה רגילים של בוקר רגיל, וטעויות ניווט, כי מעולם לא הזדמנתי לחלק ההוא של עיר, חלק רווי רחובות חד סטריים ונטולי פניות מילוט. הייתי מתארת משפחה של חברים של אמא של א', המשפחה שאירחה אותם מיד אחרי גילוי הרצח. אבל אני לא טרומן. הדחקתי את הפרטים הקטנים. זכרתי רק את הגדולים והפחות חשובים, וגם אותם ביקשתי לשכוח. נותרו קרעי זכרונות. הנסיעה לדירתה של הנרצחת, כי החתולה והתוכי של הילד הפריעו למז"פ, החיפוש אחר מרפאה ווטרינרית שתסכים לשכן את החיות למשך כמה ימים. למעט מרפאה אחת נפלאה – בה היה מטופל גם החתול שלי, אף אחד לא הסכים, כי לא היה ברשותי פנקס חיסונים של החתולה. הנסיעה לביתה של א', היא מעולפת על המושב האחורי ואמה מכוונת אותי בקול חלוש שלא אפספס שוב את הפניה. פ', ידיד קרוב של א' ואני דואגים לסידורי הלוויה: בוחרים ארון קבורה, כי יוליה לא הוכרה כיהודייה על פי הלכה, קונים חולצה שחורה וחצאית במידה small, כי אסור להוציא כלום מזירת הרצח. ההלוויה, הנרות שכל הזמן כבים ברוח ואנחנו מנסים להדליקם מחדש, שוב ושוב, כל פעם לשווא. האזכרה המשונה. א' מסתובבת בעבודה עם עיניים שחורות ותיק ניירות משרדי שטופח עם כל יום שעובר, תיק הרה שבבטנו רצח בדם קר.

 

לו הייתי טרומן, הייתי מתארת את שלוש הפעמים בה ליוויתי את א' לדיונים בבית משפט. הייתי מתארת את החשוד, כמו שטרומן תיאר את פרי ואת דיק, החבר'ה שכיסחו משפחה שלמה תוך שעה. הייתי מספרת על גובהו, מראהו, על עיניו האפורות המפחידות. הייתי מעבירה מילה במילה את הודאתו ברצח, פרט אחר פרט, כולל זה שאחרי שגמר, הלך להתקלח בדירת הנרצחת. הייתי מתעכבת על תאור השופטים, בראשם כבודו שלי טימן, פורשת סקירה מעמיקה על אודות כל אחד ואחת מהם, מוסרת את הפרטים היבשים על הקריירה שלהם והישגיהם המקצועיים, בונה דמויות, משחיזה את כלי הרצח, גודשת שלוליות של דם, מגלגלת את הגופה בשמיכה.

 

קפוטי גרם לנו, הקוראים האדישים, להתעורר, לחוש, להבין, לכאוב את הרצח. הוא הכריח אותנו לזכור את השמות של בני משפחת קלאטר, את שמות הרוצחים. הוא הנציח – וניצח את האכזריות החייתית – על ידי כתיבה. הוא נתן שם ומקום למילים המנותקות, הכלליות עד בחילה, מילים כמו "תת אדם", "חף מפשע", "שלולית דם", "משפט רצח". אני יודעת רק להדחיק זכרונות של סיוטי לילה מאז, להיות עדה למה שהרצח והמשפטים עוללו לחייה של א', של אמה, של בני משפחתן, לעקוב אחרי הדיווחים המועטים מהמשפטים החוזרים, שהתנהלנו לאטם לאורך שנים ארוכות. אני לא יודעת כיצד לגרום לקוראים לזכור את שמה של האישה היפה והעדינה, יוליה, בקושי בת שלושים, שנרצחה על ידי גרושה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,