עוד בית קפה זעיר. המון אדם רובץ באמצע השדרה, על ספסלים ודשא. ממנהגי לבנט: סיגריה ומוצץ, כתמי חלב, עיתון ומכונה רועשת. והם קוטלים ימים בישיבה

אני לא אפתח את הדלת, כי בצד השני יש מפלצת – עם טלפיים ועין קורצת. אמא, אמא, אני מבוהלת. ואולי זו בכלל לא מפלצת, אלא

חיילת אנוכי. מלחמת עולמי מספר עשרים ושש נפרשת בשדות. כמו אז, בראשונה, אני צפונה בתוך חפיר בוצי רדוד מאחורי גדרות של תיל וחולות, ומחכה לגז,

היא הייתה כותבת נראה עם י' אחרי נ' – "ניראה". שערותיי סמרו קלות למראה ה-י' הבלתי צפויה. אמנם בדיקתי המתחסדת במילון העלתה, כי צורת כתיב

איני אוהב כל הכרעה פטלית. לא מתעייף לרגע לחיות. איני אוהב עונה שלא ווקלית, כשלא נותנים לשיר במלוא פיות. איני אוהב לגלוג ולעג-יתר. לא מאמין

התקשרתי לאמא שלי אחרי הקטע השני – ריצה של איזה 6 ק"מ לאורך הטיילת של כפר נחום ועד אתר ספיר. הקטע שהיה אמור להיות קל.

על כל תשע נשים שיורדות לרחוב יורד גבר אחד – כפכפים, משקפיים. מדדות על עקביהן כמו דוב שנעור משנת חורף, קהה גפיים. כלביהם לפניהם, מתוחי-צווארים,

נשים כה צעירות ביום חתונתן נראות מבוגרות עד פרוץ אימה בבטן. בשלות עד ריקבון מתחת לשכבות של כחל וסרק מבריק ואודם מפוברק. זרועותיהן נראות דשנות,

אתמול בחלומי התפוצץ עוד אוטובוס הכל נחרך סביב נכרך סביב וזכוכיות מרוסקות פיסות-פיסות מילאו את פי על המושב המפוחם ישבתי מולי ילדי בית ספר שהיו בדרכם

הַלֵּב שֶׁלְּךָ יֻתְקַף בְּמִטָּתִי עַל כָּל עֲלִיּוֹתָיו וַחֲדָרָיו. צַד שְׂמֹאל יִזְעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב אִטִּי וְיֵחָנֵק בְּאֵין-חַמְצָן מֻרְעָב. וּתְפַרְכֵּס דַּקּוּת. וְאָז תִּדֹּם עַל מַצָּעִים קְמוּטִים, רְפֵי