אדמה פערה את פיה, והולידה צבא מפלצות. את דמי ורוחי הקפיאה, שערי הפכה לאצות.   הן חגות מסביבי בלאט, מלטפות שערי הלח. לשונות מלקטות הרעד

  בקנקן שרועה מרמיטה. היא עליי כלל לא הביטה, ובקול עייף הרטיטה: "איזה איש לא מחוכם. מן הסתם עוד לא הגית רעיון של בני אליטה, ולבטח

    לְפֶתַע תֵּל אָבִיב שֶׁבְּתוֹכִי לוֹבֶשֶׁת דְּמוּת שְׁגוּיָה שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – אוֹרַחַת מִסְתּוֹרִית וְנֶהֱדֶרֶת, בְּבַת עֵינִי זַכָּה וּבַת שִׂיחִי.   מִדְרְכוֹתֶיהָ מִתְנַקּוֹת מִכָּל,

הן לא אדע להתבגר בחן ולהרבות שלווה וחוסר מעש, פניי מכבר חדלו להתעדן ואך צוברים קמטים של צחוק וכעס.   גופי לובש עגלגלות לאה, לבנוניות

אני מכירה אנשים באשראי בעת שיטוטיי ברחוב וסמטה. אט-אט יהיו הם כל אֲנָשַׁי, כי כל אהובַי הם אתה.

וּלְעִתִּים נִדְמֶה כִּי חַיָּלֵינוּ שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד מִשְּׂדוֹת דָּמִים, לֹא נִטְמְנוּ בָּאֲדָמָה תַּחְתֵּינוּ, אֶלָּא הָפְכוּ לַעֲגוּרִים הוֹמִים.   וְכָךְ מֵאָז וּמִתָּמִיד בְּעֶצֶם מִמְּרוֹם מָעוֹף הֵם

  ארבעה עמודים של צריח חשוף. ביניהם פעמון – מנוקב ודומם. בתוכו צף ענבל – כמו לב בתוך גוף, שנושא זיכרון – מיותם, מדמם.  

הכתובת על אנדרטת הזיכרון: "לא כל קורבנות הנציזם היו יהודים, אך כל היהודים היו קורבנות הנציזם".     אגדה משפחתית מספרת כי סבא סֵנדֶר גנב

(1)   כשהייתי מספר שש מיליון ואחת, (לא נשאר די מקום על זרועי שיכיל מספרי זה, שש מיליון ואחת), הנחתי כף רגל נתונה בסנדל, ועל

תפוז-דם מרומם הוא שמש כתומה. עננים מתענים, מלינים על חומה. ההרים מחרישים כצבאים נרגשים. הפסגות נמוגות ואיתן החמה