נמנמה לה בת ענן מוּפֶזֶּת
בחיקו של צוק רם לתפארת.
אך השכם בבוקר, העולזת,
עפה לדרכה בשמי התכלת.
ונותרה אך לַחְלוּחִית בוהקת
בין קמטיו של צוק זקן, קירח.
לבדו הוגה הוא לירח,
ובוכה אֵלַי שממה, בשקט.
מחר, עם שחר | ויקטור הוגו (מצרפתית ריטה קוגן, תרגומים מן המקלט) מָחָר, עִם שַׁחַר, בַּעֲלוֹת אוֹרוֹת חִוְּרִים, אֵצֵא לַדֶּרֶךְ כִּי אֵדַע – אַתְּ
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,
בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה. מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל
זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמִּגְדָּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם