מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר

1. כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק, חיה בארץ ואז שבה לניו־יורק היא שילוב מרתק של גם וגם. הציר שסביבו אנו עולות־יורדות הוא, כצפוי, ישראל והנדנדות שבהן אנו יושבות לעולם נדחפות בידי אמהותינו הנערצות והבלתי מושגות. וישנה תכונה נוספת המשותפת לשלושתנו: כולנו כותבות (כתיבת טורים של הגיבורה משולה לכתיבת מסה על הספר, הגיבורה עורכת חקירות עיתונאיות ומקפידה לתעד שיחות. המסאית מסמנת עמודים באוזני חמור, מקלידה משפטים ביישומון הרשימות של הטלפון החכם). אנו לוקות בחטא "הפטפטנות" הנשי, כפי שהגדיר זאת מרקו, אבי הגיבורה שמעולם לא מכונה בפיה "אב" או "אבא", ושמו הוא כשם אותו גיבור אנימציה ישראלי אהוב שחיפש נואשות אחר אִמו.
2. הספר בנוי עשרה פרקים פרגמנטריים המתלכדים לרומן. הגיבורה הראשית נטולת השם משולחת כמו כדור פינג־פונג מישראל לאמריקה וחוזר חלילה, וככל שהיא משתקעת פיזית באמריקה כך כמיהתה הנוסטלגית לישראל הולכת וגדלה. תנודות העזיבה והשיבה נכפים על הגיבורה שוב ושוב: בילדותה היא נלקחת לאמריקה על ידי הוריה, בבגרותה על ידי הבעל, פעם היא חוזרת ופעם היא נמלטת. אך אלה תמיד הנסיבות, רצונות זרים החיצוניים לה, שמטלטלים אותה ממקום למקום. נדמה כי הגיבורה עצמה אינה מחליטה האם תרד או תעלה וגם לא מעוניינת להחליט, אלא מונעת בידי כוחות הגדולים ממנה. אולם, יש תחומים שבהם היא השולטת הבלעדית: הכתיבה והמחיקה, שהיא חלק בלתי נפרד מכתיבה טובה.
3. מה משובח וערמומי המעשה הספרותי של הדר. הגיבורה־הכותבת שלה מתכחשת במפגיע לשתי התֶמות המרכזיות שבספרוּת: ילדוּת ואהבה. ההימנעות המוצהרת הזאת יש בה מן המעשה האנטי־ספרותי, אך זאת הולכת שולל מתוחכמת: מיד עם הצהרת הגיבורה, המחברת פונה לעסוק בשני הנושאים האלה בדיוק. הפרק הראשון והפרק החותם של הרומן הם פרקי־ילדוּת. ובאשר לאהבה, הגיבורה עצמה כופרת בהכרזתה: במו ידיה היא כותבת מכתב־תשובה לניו־יורקר שבו היא מגוללת את סיפור אהבתם המרוסקת שלה ושל בעלה. היא מבקשת "לספר את האמת שלה" תחת השקרים של קרוליין המאהבת השנואה, שאף היא עוסקת בכתיבה ושפירסמה את עלילותיה בכתב העת השבועי הנחשק. קרוליין, מעין "תאומה" או "כפילה" של הגיבורה (וזאת לא תהיה הכפילה היחידה, ועל כך בהמשך) נעזבת גם כן על ידי אותו הגבר הישראלי תכול־המבט, נכנסת ממנו להריון ויולדת לו בן. וגם היא, כמו הגיבורה, מגדלת את פרי האהבה הכוזבת בגפהּ. לקראת הסוף של מכתב־התשובה שלה הגיבורה נעשית בעצמה ל"קרוליין" וזורה פירורי־שקר מעל עדות־האמת כביכול: הסצנה החותמת, "המרגשת" היא בודה מליבה: מפגש אקראי, שתוק, בין שתי האמהות החד-הוריות – היא וקרוליין – המטופלות בילדיהם הקטנים, האחים־למחצה – על הנדנדות במגרש המשחקים. "אחוות האמהות הדוחפות נדנדות", כלשונה.
4. הספר משופע אלמנטים ארכיטיפיים מעולם המעשיות ומה אהבתי להתחקות אחריהם. המרכזי שבהם – שלושה מופעים של ציפור מחוץ לחלון. הציפור הראשונה היא נודדת ומסתורית, ציפור לא שייכת, שאיבדה את דרכה, ציפור "יורדת" – אפורה עם כרבולת, שאוכלת את הפרחים של אם־הגיבורה חנה. הגיבורה־הילדה מבקשת את קרבת הציפור כפי שאִמה מבקשת את טובתם של הפרחים. המופע השני הוא של יונים הומות בדירתם הניו־יורקית הקטנה של הגיבורה ובעלה. היחסים הזוגיים ביניהם הולכים ומתערערים. היונים העירוניות, שהבעל ניסה לגרש אך כשל, נחבטות בכנפיהן מחוץ לחלון, מבשרות את בוא האסון וממאנות להימלט מפניו. הציפור השלישית היא הנקר, שהגיבורה, כבר אם בעצמה, מראה לבנה התינוק. האם הצעירה והתינוק – אף הוא נטול שם כמוה – לכודים בין התחומים, בין בשורת החיים לבשורת המחלה, ספונים בבית מלון מרוחק אי־שם בדלאוור. הנקר הוא ציפור אמריקאית טיפוסית, נטולת מסתורין, שבונה את ביתה בנחישות. וכמן הנקר, גם הגיבורה תבסס את ביתה באמריקה, על אף הכיסוף המכרסם לישראל.
5. הפרקים החיים ביותר בספר הם הפרקים הישראליים, אולם חיוּת התיאורים היא ככלי־קיבול מרהיב למוות שאופף אותם. הגיבורה מאבדת את עוברהּ הראשון וממיתה, בשוגג, שני בעלי חיים עירוניים, שניהם כתומים־זהובים: החתול הג'ינג'י של השכנים ודג זהב מן הבריכה האקולוגית. בקריאה הראשונה כעסתי על הגיבורה, וגם על החתול כעסתי, משתוממת: איזה מין חתול טיפש אוכל שוקולד מריר וענבים? אך בקריאה השנייה הכעס שכך ונבטה ההבנה כי מות החתול – שהינו אגב חתול אמריקאי, מיובא, מיין קון עם זנב פרוותי מפואר – הוא כהד למות העובר. דג הזהב שמוצא את מותו בבריכה עירונית מזוהמת, הסמוכה ל"אתר הרצח" (רצח רבין), אף הוא מן האלמנטים הארכיטיפיים: איזו משאלה יכול היה להגשים לגיבורה דג הזהב הקטן לולא מת לו סתם כך.
6. "העולם הוא במה" כמילות הקלישאה, אך עבור אם־הגיבורה חנה ועבור חברת האם אוסי הקלישאה הזאת היא החיים, המוות והחיים שאחרי המוות. חנה ואוסי הן שתי שחקניות ישראליות צעירות שיורדות לאמריקה להגשים את חלומותיהן. אולם אמריקה, כמו זו המתוארת ב"מלאכים באמריקה", בולעת אותן ואת חלומותיהן ללא רחם. הגיבורה מעריצה את אמה, אך דווקא אוסי היא ה"תאומה" שלה, הכפילה המרכזית שלה. מה אהבתי את המעשה הנבוקובי הזה של הדר. שתיהן – הגיבורה ואוסי הן קטנות־קומה, שתיהן מתקראות בפי חנה "קטני", לשתיהן "מבט של מכשפה", שתיהן חרדות־אימים מפני איידס (אוסי הדביקה את כל היורדות בחרדתה העצומה מפני המגפה הזו של המאה העשרים), שתיהן רדופות על ידי סרטן, שתיהן ננגסות בפי גברים אקראיים, שעטים עליהן ואז נוטשים אותן. שתיהן גונבות גניבות קטנות – "מתנות גנובות בלי סיבה", מדממות למוות בכיסאות זרים ולא מתות מזה.
7. השילוש הקדוש של הציפורים הוא לא השילוש היחיד בספר, כי ישנו השילוש נוסף, קדוש לא פחות של החתולים. הראשון הוא חתול־סברובסקי מיניאטורי של אוסי שמתגלגל אחר מותה לידיה של הגיבורה בזכות החברה השלישית בחבורת היורדות המקורית, דורית. החתול השני הוא המיין קון התל אביבי, השייך לזוג השכנים השנואים רונה ועודד, שמת בדמי ימיו. אך החתול השלישי הוא הנפלא מכולם, חתול בלתי ממשי שנברא במילות שיר־הפופ האהוב על הגיבורה, "השיר שלה", "שנת החתול" של הזמר משנות השבעים אל סטיוארט. מילות השיר – צבעי מים בגשם – מבליחות בסצנת ההתאהבות של הגיבורה במבקר הישראלי התורן בניו־יורק, עוד גבר שעתיד לנגוס בה בבוא הימים.
8. הצגות התיאטרון של חנה ואוסי, ששאריות מהן מועלות קבוע בפני קהל אקראי של מאבטחים ואנשי תחזוקה – והגיבורה מימי ילדותה עד עצם היום הזה, רוויות במחזות של ז'אן ז'נה. אחר כך ימוג ז'נה ויתגלגל לצפייה משותפת, טרנס־אטלנטית, של הגיבורה של אמה בסדרה על פי "מלאכים באמריקה" של טוני קושנר. ז'נה טען פעם כי מחזותיו נועדו להיות משוחקים בידי גברים, אך הוא לא הכיר את אוסי. "ואז היא אמרה דברים מאוד מוזרים – שהיא רוצה לבלוע את עצמה, לפתוח את הפה נורא גדול ולהפוך אותו על הראש כדי שהוא יבלע את כל הגוף ואז את כל העולם, ושמה שיישאר ממנה יהיה כדור לעוס שלאט לאט ייגמר. ושככה היא רואה את סוף העולם." (עמוד 97)
9. העברית של הדר היא עברית פרגמנטרית, משוברת, מאונגלזת, אך דווקא בשל האנגלוז נוצר לעתים כפל־לשון נפלא: אִין (מלונית) הופך ל-אַיִן, למקום הכי עצוב בעולם, העיירה מילטון הופכת לשילוב של מלון והימלטות (גם למקום שבו נכתבת שירה – שירת־הייקו, כי הרי העיירה נקראת על שמו של המשורר האנגלי ג'ון מילטון). כפל־לשון נוסף: בן הזוג האמריקאי היחיד של הגיבורה בשם רִיק מגשים את המשמעות העברית של שמו והופך לשום־כלום, להתגלמות הריק.
10. יש לי עוד הרבה מה לומר על "היורדות" של הדר, על חד־קרן בשבי ממט, על פאולה מודרזון־בקר מנויה גאלרי, על השיטוטים במפות של גוגל, על ירושלים של סבא וסבתא, על הקבורה הכבודה והמסוכנת בהר הזיתים והקבורה חסרת הכבוד בקיר של בית קברות אלמוני או חלילה באדמת אי־המתים הניו־יורקי, על מנהטן המפלצתית ועל מי הנהר האפורים הטומנים בתוכם גופות. אך עליי לסיים ואני בוחרת לחתום את המסה בציטוט של אחת הפיסקאות היפות ביותר בספר בעינַי: "אַת, מי את, האישה הזאת שאני לא יודעת מי אני בלעדייך, ששמעתי וראיתי מולי עוד לפני שיכולתי לראות ומאז את כל הזמן שם, חוץ מהתקופות שאת נעלמת פתאום, לפעמים את עוזבת, ואז חוזרת, תמיד יפיפייה, מהפנטת זרים ולא זרים ומושכת משוגעים ועדיין יותר יפה ממני גם כשאת בת שבעים עם דלקת ואנטיביוטיקה. את שנכנסת לי לתוך הראש ועושה כאוות נפשך, מטמטמת ומחדדת, ואני לא יודעת אם אַת האמת הטהורה שלי, המצפן, או שאת האדריכלית של מה שמתחולל לי בתוך הראש והנפש." (עמוד 174)

התפרסם לראשונה ב"בחירת המבקרים" של האתר "עברית"