תל אביב מתעוררת

הִשְׁתּוֹלְלוּת צִפּוֹר עֲלֵי דִּמְמַת רָקִיעַ.

מִתַּחַת נָחָה עִיר, סְתוּרָה וּרְפוּיָה.

לָהּ פֶּה פָּעוּר, יָבֵשׁ, לָהּ קַו כָּתֵף פָּגִיעַ,

חָבוּק בֵּכֶּסֶת חוֹל, רַכָּה וּדְהוּיָה.

צִיּוּץ אֵיתָן וְרָם מַרְעִיד תְּנוּכֵי אָזְנֶיהָ.

אַלְפֵי גּוּפִים זְרִיזִים חוֹדְרִים הַמַּאֲרָג

שֶׁל חֲלוֹמוֹת שְׁפוּכִים. עוֹד יְשֵׁנִים פָּנֶיהָ,

וְאַף מִצְחָהּ חָלָק, רָדוּם וְלֹא מֻדְאָג.

וְהֵן שָׁרוֹת בְּעֹז, וְהֵן נוֹשְׁקוֹת כְּנָפִיִּים,

וְהֵן שׁוֹתוֹת הַצּוּף מֵעֵץ רִמּוֹן כָּחוּשׁ.

עִיר נָעָה עַל צִירָהּ, פּוֹקַחַת עַפְעַפַּיִם

וּמַתְחִילָה עוֹד יוֹם שֶׁל דַּעַת וְנִחוּשׁ.