כְּכָל שֶׁמִּתְקַדְּמִים עַל קִינְג ג'וֹרְג' לֵכִּוּוּן אַלֵנְבִי, הָאֲנָשִׁים נִהְיִים אֲמִתִּיִּים יוֹתֵר. הַלִּטּוּשׁ נוֹטֵשׁ אֶת בִּגְדֵיהֶם וְעֵינֵיהֶם מַבִּיטוֹת לְעֵבֶר הָאַחֵר וְלֹא נְעוּצוֹת בַּמַּלְבְּנִים הֲדָקִים. כְּכָל שֶׁמַּעֲמִיקִים

לאלוהי הדברים הפשוטים אשא תפילתי. חלון סקרן מציץ דרך וילון תחרה, שקשוק צלחות מצטלצל – מטרונום ענוג של שבת, והבל תבשיל, שנח ונשם כל הלילה,

הָאָפֹר כָּאן לֹא נקי. הוּא מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָפֹר בֶּאֱמֶת. יֵשׁ בּוֹ טִפְטוּפֵי צֶבַע מְלֻכְלָכִים: כַּרְטִיסֵי בִּקּוּר שֶׁל מְכוֹנֵי לִוּוּי, מִגְבַּעַת פּוּרִימִית מִקְּטִיפָה אֲדֻמָּה, סְפוּגַת מֵי גֶּשֶׁם וַעֲטוּרַת קַשְׂקַשִּׂים שֶׁל הוֹמְלֶס

וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הָיְתָה עִיר, מְדַשְׁדֶּשֶׁת בֵּקּוֹל צְעָדֶיהָ שֶׁל גְּבֶרֶת זְקֵנָה בֵּאָפֹר. כְּלַבְלַבָּהּ מִשְׂתָּרֵךְ אַחֲרֶיהָ, וְנוֹבֵחַ, מֻפְתָּע, עַל צִפּוֹר. וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הֶאֱפִיר, וְקַמְצוּץ גֶּשֶׁם חֹרֶף נִנּוֹחַ הִתְדַּפֵּק עַל תְּרִיסִים בְּלֹא

כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי, מַדּוּעַ אֵינִי עוֹזֶבֶת אֶת הָאָרֶץ, תְּשׁוּבָה אַחַת בְּפִי: "הֶחֳרָפִים הַקְּצָרִים שֶׁל תֵּל אָבִיב אוֹזְקִים אוֹתִי בְּקִשְׁרֵי הַצָּלָה כְּפוּלִים אֶל הָאָרֶץ הַקָּשָׁה מִכָּל."

הערב הזה לא יורד, נשען על העיר. הוא נשען ברכות מהוסה כמו שיכור על בר זר. הערב אלבש לגופי בגד רך, צבעו כעשן, כצלו השקט

הִשְׁתּוֹלְלוּת צִפּוֹר עֲלֵי דִּמְמַת רָקִיעַ. מִתַּחַת נָחָה עִיר, סְתוּרָה וּרְפוּיָה. לָהּ פֶּה פָּעוּר, יָבֵשׁ, לָהּ קַו כָּתֵף פָּגִיעַ, חָבוּק בֵּכֶּסֶת חוֹל, רַכָּה וּדְהוּיָה.   צִיּוּץ אֵיתָן

עִיר לְבָנָה, חֲתוּלִים בֵּצֶּבַע בָּהּ  מְהַלְּכִים עַל כַּפּוֹת קְטִיפָה. פְּתִית-לְבָנָה שֶׁל חֲצוֹת וָרֶבַע זָב עַל פַּחִים בֵּפְּסִיעוֹת טְפִיפָה. בְּנֵי בְּלִי בַּיִת – אִישׁ, חָתוּל, יָרֵחַ –

מַיִם, שֶׁצֶף, בֹּץ עָכוּר! אַיָּלוֹן, אוֹתוֹ בָּחוּר, שֶׁנּוֹהֵג לָשֵׂאת מֵימָיו בִּמְתִינוּת כִּמְעֻנָּב, בְּתֹם לֵיל גְּשָׁמִים נָאֶה, הִתְמַלֵּא. וְהוּא גּוֹאֶה! נְתִיבֵי הָעִיר הֵצִיף הוּא, וְעַל תּוֹשָׁבָיו

שְׁתִי הָעֵינַיִם לה תְּלוּיוֹת עַל פָּנָס – אִישׁוֹנִים רְחָבִים וְקַשְׁתִּית מֻכְתֶּמֶת. מִסְתַּכְּלוֹת בַּשִּׁוְיוֹן עַל עֲנָק – נַנָּס, חֲתוּלִים – כְּלָבִים, לְבָנָה מֻקְדֶּמֶת. פְּעוּרוֹת לָרֹב, שׁוֹפְכוֹת

מַחְשׂוֹף חָצוּף שֶׁל בַּת עֶשְׂרֵה בַּמַּעֲלִית הַמּוּזֵאוֹנִית קוֹרֵן מִתֹּם לֹא מְעֻשֶּׂה. הַנַּעֲרָה – כְּלָל לֹא אַיְקוֹנִית, (חִיּוּךְ מֻסְתָּר בַּחוּט בַּרְזֶל, וְעוֹר מֻכְתָּם, חִוֵּר, זָרוּעַ) בִּי

הַזְּמַן הַצָּהֹב כָּבַשׁ הָעִיר. צְבָא חַרְצִיּוֹת לְצַד כְּבִישֶׁיהָ צָבַע כֹּל טְלַאי אֲדָמָה זָעִיר. עִקְצֵץ וְדִגְדֵּג בְּאַפֵּי יוֹשְׁבֶיהָ עָפָר צְהַבְהַב – בֶּן מַמְלֶכֶת אַשּׁוּר, שֶׁבָּא וְהִטְמִין

All of these right, pretty people, Dressed up so vintagely nice, Framed within big brown glasses, Tied up with free-falling scarfs, Drinking and “smiling and

פַּעַם לָעִיר הָיָה עוֹר, וְזָנָב שֶׁל חָתוּל, וְנַחַל שׁוֹצֵף, שֶׁנֶּחְצָה בִּגְבוּרָה בְּרַגְלֵי חֵיל רַגְלִים שֶׁל מַלְכָּה אֲפֹרָה. לְעַיֵּר הָיוּ פַּעַם גַּפֵּי חֲסִידָה, עֲלֵיהֶן נִתְּרָה, וְקִפְּצָה,

גגות בְּרֶזֶנְט דולפים מעל. גלגל של עגלה טובע בגֵּב עכור. מוכר יגע בקול בוצי מזמין קהל אל מרכולתו המלבבת: עגבניית תמר כוזבת ואבוקדו מגודל.

    שֶׁכֻּנָּה בְּצֵל הַמִּגְדָּלִים, יְרַקְרַקָּה וּמְמֹרֶקֶת, שְׁכֵנָה קְשִׁישָׁה וּמְהֻדֶּקֶת – פָּנִים קְמֵלִים וּנְעוּלִים, לִי מְסַנֶּנֶת, "בֹּקֶר טוֹב." אַךְ מָה כְּבָר טוֹב בְּזֶה הַבֹּקֶר?! אַף

    לְפֶתַע תֵּל אָבִיב שֶׁבְּתוֹכִי לוֹבֶשֶׁת דְּמוּת שְׁגוּיָה שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – אוֹרַחַת מִסְתּוֹרִית וְנֶהֱדֶרֶת, בְּבַת עֵינִי זַכָּה וּבַת שִׂיחִי.   מִדְרְכוֹתֶיהָ מִתְנַקּוֹת מִכָּל,

  יונה פרושת גוו מחבקת אוויר אפרפר, וברז רחוב משתעל, מנוזל-חלודה, לועו של ביוב תחתיות על פני אספלט נפער, זרזיף מזגנים מקודד מחשבות נדידה.

מחנק של טרום סופה. עטלפים. ירח. מקצב מהיר ולח קוצבים שני עקביי. תיקי פעור. ידיי מגששות מפתח. טיפת יורה דשנה עוקצת את קרביי.

בִּטְנָן העייפה של מרפסות נשקפת ליושבת על מרפסת של הבניין המתפורר ממול. היום סובב על ציר עונות הַנּוּל, ועננה, דומעת ורופסת, מרעננת מדרכות דחוסות.

עירי פושטת יום חג בקלילות מושכלת: נחיל אופניים קוטע נתיב אסור, ערוות מרפסות מתכסה בוילון, וילד מציץ לרחוב בעד לחריץ פעור.   עירי מנערת קרעים

הגברים שלי מפלורנטין מותירים לעתים בלילות סדק קט בחלון מבויש, מעורטל בוילון מאפיר.   הם חולמים את דמותי הדלה. חלומם נוזל דרך סדקים, מפייח אנטנות

אני מבטיחה לתת לך שקט, כמו רחש ריצה בחול העמוק. פרידה מלוטפת ומאופקת, כי ככה ביקשת אותנו לפסוק.   אני אמתן את לחץ הדופק, בצעד

עוד בית קפה זעיר. המון אדם רובץ באמצע השדרה, על ספסלים ודשא. ממנהגי לבנט: סיגריה ומוצץ, כתמי חלב, עיתון ומכונה רועשת. והם קוטלים ימים בישיבה

על כל תשע נשים שיורדות לרחוב יורד גבר אחד – כפכפים, משקפיים. מדדות על עקביהן כמו דוב שנעור משנת חורף, קהה גפיים. כלביהם לפניהם, מתוחי-צווארים,

עַל לֵבוֹנְטִין (לִקְרַאת הָעֲלִיָּה) בֵּית הַקָּפֶה נִכְבָּשׁ בָּעֲלָטָה, אֶדִית פִּיאָף בְּרֵישׁ גֵּרוּיָהּ רוֹעֶשֶׁת. מֶלְצַר שָׁדוּף, כָּפוּף כְּוַו תְּלִיָּה מַתְקִין בְּחֹסֶר חֵשֶׁק חֲלִיטָה: גְּזִיר לִימוֹנִית וְנַעְנַע

הירידות המטורפות והמעולות. העליות האינסופיות והמעולות לא פחות. האדרנלין שמבעבע כמו בועות שמפניה בתוך המוח הצוהל. הפיקסיז מחרישי האוזניים על כביש בין עירוני שומם. ייתכן