לא-אבא
אתה רוכן לְעֶבְרִי בבית קפה
מעופש וחמוץ, כמו הבל פה
של קבצן מרחוב דיזנגוף,
ומפריח שקרים מזָקָן שֵׂיבָה.
קמתי. יחד איתי – האיבה.
אתה תישאר ישוב וכפוף
מעל שולחן עץ שמנוני.
אִתְּךָ – ההוֹוֶה שלך, הגרמני,
אשתך בעלת שניים חדות,
ובת עם פנים צחורות. לא עוד
בת. אלא בת אחת.
כי אני מעולם לא הייתי בתך. חה!
אבא, עלי להרוג אותך.
בדומה לסילביה ההפכפכה,
שפסקה להרוג את אביה,
וכל בת נטושה לה הֵרִיעָה.
כשהייתי בת חודשים ספורים
שאל מצלמה מזוג חברים,
הותיר לי עשר-עשרים תמונות
מגורענות, שחורות-לבנות –
צרור של ינקות טרום עזיבה.
אני הורגת אך דמות נבובה.
שיננתי שורש 'הָרַג' כי,
רוצה להיות נחושה אנוכי.
אחרי עשור וחצי
באה מפלצת –
אב חורג, מפרק
כל תקווה ועצם.
המפלצת אסרה על סבתא שלי,
לה כִּלְיָה אחת, פיפי לילי,
והכריחה אותה להשתין
בתוך סיר נִירוֹסְטָה מצחין.
הוא מעולם לא קרא לי בשם.
(איש לא אשם)
'טיפשה' , 'מכוערת', 'זונה' ו-' חֵדֶק',
בגלל האף שלי, היהודי. עמו הצדק.
סָבָתִי ואני – יהודיות
במחנה ריכוז 'עמידר' בקריות,
ולנו קאפו-פרופסור לפיזיקה
ותורת הזרימה.
אני ניצולה בלא אבוקה,
סוחבת בראש רסיסי אימה.
הוא שבר לי נפש וזרת
בכף יד שעירה, יצוקה מעופרת.
אך כל זאת ועוד נחלת עבר.
אתה מולי – איש מר וזר,
ספק רב קונסרבטיבי,
ספק במאי תיאטרון נאיבי,
בְּלוּי-משפחה,
מטולא-אמונה.
לא אב, לא בן ולא בן זונה.
לא-אבא שלי, גמרתי אִתְּךָ.