הייתה לי חברה. קראו לה אלסי.
איתה חלקתי מאורה בצ'לסי.
היא לא הייתה שושן צחור בלי דופי,
את שירותיה היא השכירה יופי.
ביום בו מתה השכנה הלעיזה:
"קץ לפרוצה שבשתייה הפריזה."
אך לכשראיתיה בשוכבה,
גיליתי אושר בצורת גופה.
את אלסי בליבי אשא לעד,
אזכור את שדיברה כל רגע קט:
"מה טוב לשבת לבד בחדרך?
מוזיקה לך קוראת.
כל החיים הם קברט.
בואי לקברט."
ומה אתי? כן, מה איתי!
אני החלטתי אז בצ'לסי,
אם אפרוש, אפרוש כמו אלסי!
מעריסה ועד מצבה
זמננו קצוב, עוד איך!
אך כל חיינו הם קברט,
וכך גם אני, בלי להתחרט,
אוהבת את קברט!
(תרגום, אמנם חלקי, אך שלי)