(1)
בחוץ שרב גומע
זיעת אדם.
בפנים אתה יגע,
כמעט נרדם.
עזוב הכול, שומע,
ובוא לים.
לים, לים!
נברח לים!
מחול מוכתם
נבנה וויגוום.
אך תמו צהריים.
פשטה צינה.
הרמנו עפעפיים
טרוטי שינה.
הנחנו בסוגריים
סימן קינה.
לבית, לבית.
נברח, נידום.
בו נתבצר
בעוד ארון.
(2)
כל היום על כל דרך פגשתי
עוד שרידי אהבה ישנה.
איכרה עירונית – לי ניכשתי
עשבים עצובים בגינה.
בקומקום הזכוכית מים, מים.
דבש קרוש מתמוסס-מדמם.
מערסלת אני בידיים
רובה צייד, מפוחם וגידם.
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,
בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה. מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל
זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם
דור התחייה הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,