מה טוב, לֹא בְּגִינִי אתה נכאב… | מרינה צבטייבה

מָה טוֹב, לֹא בְּגִינִי אַתָּה נִכְאָב,

מָה טוֹב, לֹא בְּגִינְךָ אֲנִי נִכְאֶבֶת,

וּכְבוֹד כַּדּוּר הָאָרֶץ לֹא נִשְׁאָב

מִתַּחַת לְרַגְלֵנוּ הַנִּצֶּבֶת.

מָה טוֹב, מֻתָּר צְחוֹקִי הַמְּשֻׁלְהָב

וּמִלָּתִי חָפְשִׁית, לֹא מִתְעַכֶּבֶת,

וְלֹא אֶסְמַק בְּגַל מַחֲנָק נִתְעָב

עֵת גַּעַת שַׁרְווּלִים דּוּמָם אוֹרֶבֶת.

וְעוֹד מָה טוֹב, כִּי אֶל מוּלִי אַתָּה

חוֹבֵק אַחֶרֶת, כֹּה שָׁלֵו אֲרֶשֶׁת,

לֹא מְנַבֵּא לִי תֹּפֶת וּמִיתָה

כִּי בְּשִׂפְתֵי אַחֵר אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת.

מָה טוֹב, לֹא לְשׁוֹן הָרֹךְ שֶׁלְּךָ הָגְתָה

בִּשְׁמִי הָרַךְ, יוֹמָם וְלַיִל, חוֹשֶׁשֶׁת,

וְכוֹס לֹא נִשְׁתַּבְּרָה בַּחֲבָטָה,

וְלֹא עָלַי אָמְרוּ כִּי מְקֻדֶּשֶׁת.

תּוֹדָה לְךָ מְלוֹא יָד וּמְלוֹא לֵבָב

שֶׁנַּפְשְׁךָ אוֹתִי – בְּלִי דַּעַת – אוֹהֶבֶת,

תּוֹדָה עַל רֹגַע לֵילוֹתַי הָרַב,

עַל בְּדַל פְּגִישׁוֹת בְּשֶׁמֶשׁ נֶעֱרֶבֶת,

עַל אִי־טִיּוּל מִתַּחַת שְׁמֵי כּוֹכָב,

עַל שֶׁמֶשׁ, כִּי לֹא לָנוּ הִיא לוֹהֶבֶת.

כְּלוּם בְּגִינִי, אֲבוֹי, אַתָּה נִכְאָב,

כְּלוּם בְּגִינְךָ, אֲבוֹי, אֲנִי נִכְאֶבֶת!

3 במאי 1915