הָעוֹר נעשה דק.
כל עַוְלָה נראית ובלתי נראית משאירה שריטת עומק.
מְנַקֶּה רצפות עם מבט בורח ואגלי זיעה
בשיפולי אף – מַטְבִּיעַ כְּוִיָּה.
קופאית מבוגרת – עור מרושת קַמְטוּטֵי שמש עודפת,
וּמִשְׁקָפַיִם מתנדנדים – מַכְתִּימָה בָּעֶצֶב.
האם אני זו, שמעמיסה עליהם את סִבְלָם
בַּדִּמְיוֹנִי אפוף המחלה?
האם סבלם אֲמִתִּי?
היש בי הִתְנַשְּׂאוּת על אומללותם?
ואולי חָוִיתִי הקלוקלת מעניקה להם את אומללותם זו,
מבלי לוודא את ממשיותה?
אני רוֹצָה
לא לראות,
לא לפגוש,
לא להריח,
לא לדעת
אנשים.
העור נעשה דק.
אני נָסָה וּמִתְחַבֵּאת בתוך קליפת זכוכית,
עַד
יַעֲבֹר
זַעַם.