שָׁכַחְתִּי אֶת שִׁמְךָ וְאֶת נְשִׁימוֹתֶיךָ, כָּל זֵכֶר רֵיחַ גּוּף פָּרַח מִנְּחִירַי, וּלְשׁוֹנִי הוֹגָה בֵּקּוֹל אֶת מִלּוֹתַיִךְ שֶׁעַד עַתָּה צָרְבוּ. כָּעֵת, אִם בָּאַקְרָאִי אֶרְאֶה דְּמוּתְךָ בִּרְחוֹב,

הֵעָלְמוּתְךָ מֵחַיֵּי הוֹתִירָה סֶדֶק בֵּתַּחְתִּית הָאֹשֶׁר, שֶׁאַט אַט נִפְעַר לִכְדֵי שֶׁבֶר. יַרְכִתַי הוּצְפוּ, וְאֵין טָעַם בִּבְדִיקַת טַעֲמָם שֶׁל הַמַּיִם: מְלִיחוּתָם מֻבְטַחַת. נָטַשְׁתִּי, וְכָעֵת אֲנִי נְתוּנָה בְּרַחֲמֵי

בַּסּוֹף זֶה הָיָה גַּל הֶדֶף מֵהִתְפּוֹצְצוּת רִמּוֹן גַּעְגּוּעַ. הוּא הֵעִיף קִיר עַל סַפָּה, עָקַר דֶּלֶת חֲדַר שֵׁנָה מִצִּירֶיהָ, וְקָבַר אוֹתִי מִתַּחַת לַקֻּפְסָאוֹת נַעֲלַיִם שֶׁל שָׁנִי

אני מנסה למלא את החור, שנפער בי בלכתך בהר, בים, ובמגפיים חדשים (לחורף שממאן לבוא). אך שני צדדים לחור, ועל כן ההר, הים, והמנעל החדש

(1)   ספטמבר מזדחל בין החגים, כמו נָחָשׁ בין תלוליות של חול. גאות המשתקפת בעין חתולת רציפים מנומרת מפרידה בין חשבון לנפש.     (2)

הָיֹה הָיָה אדם, שהיה סופר אנשים שהוא מכיר. כל פעם שיצא לרחוב, בין אם לעבודה ובין אם להליכת-בטל, היה צועד חסר סבלנות, ובוחן ללא הרף עוברים ושבים:

צייר לי גרף פונקציית הפרידה. – היא בטח דומה לפונקציית הסינוס הבסיסית, רק שנקודות הקיצון שלה עלולות לנסוק מעלה בפתאומיות כפייתית, או להתרסק ביגון שאלה

אַתָּה – נְבֵלָה אֲפוּפַת צַחֲנַת צְבִיעוֹת! מְפַזֵּר סִימָנִים שֶׁל חִבָּה לַתְּמוּנוֹת שֶׁל רַכִּים נוֹלָדִים, רוֹשֵׁם "מַזָּל טוֹב" מְרֻבֶּה תָּוִים שֶׁל חִיּוּךְ, (עַל מִשְׁקָל "תָּוִים שֶׁל

וְהִכֵּיתָ בִּי בַּמַּטֶּה, בִּמְקוֹם לְדַבֵּר מִלִּים שֶׁל אֱמוּנָה. וְיָצְאוּ מַיִם מִן הַסֶּלַע, דְּמֵי דֶּמַע מְלוּחִים. וְלֹא זָכִיתָ לְהַלֵּךְ בָּאֶרֶץ זָבַת מִיץ תַּפּוּזִים וְשׁוֹקוֹלָד מַר לְהַפְלִיא, מְשֻׁבָּץ גַּרְגְּרֵי מֶלַח,

(1) הפרחים במרפסת של אמא שלך עומדים דום; גדוד סגול, גדוד אדום, גדוד לבן. הם מקבלים מנות מי קרב ממוחשבות ומשתחררים אל מותם כעבור חצי

(1) פֵּרוֹת קְפוּאִים, עָנָף חֵמָר שָׁחֹר, קְרִיסְטָל לוֹאֵט צְלִיל נְקִישָׁה בָּאֹזֶן – קוֹנְכִיָּתָהּ שְׁקוּפָה, תְּנוּכה חָבוּק בַּפַּס חִשּׁוּק זָהֹב.  הָעַיִן – צִבְעָהּ עִנְבָּר – לַחָה

קַל לְהַבְחִין בָּאֲנָשִׁים הַחוֹזְרִים מֵהַיָּם. הֵם לֵאִים, מְבֻסְּמֵים משֶׁמֶשׁ. כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם צְרוּבוֹת וַחֲלָקוֹת, עוֹרָם מָלוּחַ וְעֵינֵיהֶם מְלֵאוֹת אֹפֶק. גַּרְגִּירֵי חוֹל נִזְרָעִים מִבִּגְדֵיהֶם הַלַּחִים, כְּמוֹ פֵּרוּרַי

הָעוֹר נעשה דק. כל עַוְלָה נראית ובלתי נראית משאירה שריטת עומק. מְנַקֶּה רצפות עם מבט בורח ואגלי זיעה בשיפולי אף – מַטְבִּיעַ כְּוִיָּה. קופאית מבוגרת

רָאִיתִי הֵיכָל שִׂמְחָה בָּרְחוֹב תֵּל חַי. נִכְנַסְתִּי לֵהֵיכָל עֶצֶב בָּרְחוֹב תֵּל מֵת. אָמְרוּ לִי, אַתְּ בּוֹחֶנֶת מִדַּי אֶת הַקַּנְקַן, וְלֹא אֶת מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ. עָנִיתִי, כִּי

(1)   שְׁיָרֵי אֲבַטִּיחִים מִתַּחַת לַסַּפְסָל, תְּסִיסָה רוֹחֶשֶׁת זְבוּב בְּפַאֲתֵי שְׂדֵרַת בֶּן גוריון לֵילִית, הַמַּאֲהָל חֻסַּל, וּמֶלַח כּוֹכָבִים דּוֹקֵר אֶת כַּף הַיָּד.     (2)   And kids, And

אני מכירה אנשים באשראי בעת שיטוטיי ברחוב וסמטה. אט-אט יהיו הם כל אֲנָשַׁי, כי כל אהובַי הם אתה.

תפוז-דם מרומם הוא שמש כתומה. עננים מתענים, מלינים על חומה. ההרים מחרישים כצבאים נרגשים. הפסגות נמוגות ואיתן החמה

Damn! I miss you so. And so, and so! I do miss you so, Mister So & So. Among all this snow, And musical saw,

אתה מלאך בשמי ירושלים, ירוק מבט ומסותת שפה, ולשונך – זו התברכה כפליים בחידודיה ומילות קטיפה.   נשים וטף לוכדים את חיוכיך, אותם אתה בוזק

בלוז יהודי מפי נערים מתאבך במחשך בצאת השבת

  מִטָּה סְתוּרַת סְדִינִים בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה נִצֶּבֶת מִקּוֹרָה בְּלוֹט שֶׁל עֲנָנִים.   לוֹט עַנְנֵי פָּרִיז מֵעַל גּוּפִים שְׂרוּעִים. הֵם שְׁנִיִּים – זוּג בָּרוֹאִים עֲלֵי יְצוּעַ

(1)   עיר הבית שלנו, המאמצת, מברכת את פנינו, אהוּב. עיר צפונה, לאה ומכווצת. הבל פיה – ריח אספלט רטוב.   נפקחות דלתות זכוכית של

לבי התרחב לכדור מפאת גז מחומם ומתוק, וצף במתינות מעל גגות ועצים. הוא פורח ונד בראשו, מיתריו מתוחים, נאקים. ובטנא אשר ללבי מונחים מכתבי אהבה.

      לבי חבש מטפחת לבנה – בד מקופל למשולש קיבוע, שוקיו שווים ומקורו ריבוע. אך זו הכסות שללבי ניתנה ביום של חג של

אישונו הלבן של ירח – על פניך הציץ הוא ליל אמש. זוהרו הסקרן השופע – את שנתך השלווה הוא הפריע. וחשבת כי זה הירח שנוהם,

ברק לי עט. לי גשם דיו שקוף. ושושנת גינה לי כתם סומק. מרבד עלווה ופרי לי דף שלוף, ששורותיו מקנות תחושה של עומק לרישומיי. הם

לא אגלה לעולם איך התנשקתי איתך על פרישמן פינת בן יהודה ביום של גשם ראשון. איך חתיכות לבי שטו על פני שלוליות רדודות, שמנוניות. הן אֳנִיּוֹת נייר,

בשני ספרים אהובים של הצ'כי הגולה הדמויות הראשיות נהרגות בתאונות דרכים. חזרה בלתי מודעת או אבל אישי צורב שלבש צורה של ספרות יפה כל כך?

הנר כבר דולק לצד האיקונות, בוכה שעווה, משתעל עשן. ברוגע מוזהב בוהות בי מדונות ובנן החיוור קמל פרקדן.   שוכבת אני חיוורת כמוהו. ספסל התפילה