לענת עינהר

בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה מֵהַסַּדְנָה שֶׁל עֲנָת

בְּחֵצִי אַחֲרֵי חֲצוֹת

אֲנִי מֵאֵטָה לְיַד הַבַּיִת הַפִּנָּתִי,

בּוֹחֶנֶת אֶת חַלּוֹן דִּירַת הַקַּרְקַע,

זוֹ שֶׁמְּסֻמֶּנֶת בְּמַפּוֹת גוּגְל כְּאֵיְּר בִּי אֶנְד בִּי

(בָּעֲלִיָּה כְּפֶסַע מִלִּהְיוֹת מְאָרֵחַ מִצְטַיֵּן),

מְנַסָּה לִלְכֹּד מִבַּעַד לַוִּילוֹנוֹת

הַכְּבֵדִים, הַכְּפוּלִים, הַמּוֹנוֹכְרוֹמָטִיִּים

אֶת רִצּוּד הָאָדָם אֶל מוּל הַטֶּלֶוִיזְיָה.

אֲנִי מְדַמָּה לִרְאוֹת שְׂפָתַיִם זָרוֹת מִסֻּכָּר

עַל פְּנֵי חֶלְקַת זַיִן זָרָה.

אני מְרִיחָה שֶׁמֶץ גְּרָאס חֲמַצְמַץ,

וְצַחֲנַת אַשְׁפָּה מְתוּקָה,

וּמְרִירוּת חֲתוּלִית

(פַּרְוָה, חֵשֶׁק, שֶׁתֶן).

פֶּתַע מוּסָט הַוִּילוֹן, אֲנִי מְנַתֶּרֶת בְּבֶהָלָה.

הִסְפַּקְתִּי לִרְאוֹת אַךְ צְלָלִית שֶׁל גֶּבֶר,

יְרֵכָיו זָרוֹת ויָפוֹת בָּאוֹר הַכָּחֹל, הַיְּרֵחִי

הָעוֹלֶה מֵמָּסָךְ הַטֶּלֶפוֹן שֶׁבְּיָדָיו.