תרגיל "ארוחה"

[1]

הקציצה נראית קטנה, אבל היא ממלאת את הצלחת, את הראש שלי, את היקום. העולם הפך להיות גוש חום-אדמדם, מעט לח ובתוכו נעוץ הדבר השנוא מכל – חתיכות לבנות, משתנות בגודלן של בצל חצי מבושל. אני ממצמצת נוכח הריח שעדיין יש בו מין המעורר ומנסה לא לנשום. אני יודעת שדבר לא יעזור. לא תחנונים, לא שבועה קומוניסטית אודות העדר מוחלט של תאבון, מבשר השפעת העתידית לבוא ("נראה לי שיש לי חום"). אסור לי לקום מהשולחן עד שלא אסיים. אני עוצמת עיניים, בולעת רוק חמצמץ – רמז מטרים של בחילה ונועצת מזלג בתוך הגוש שבינתיים התקרר והאפיר. אני יודעת שילדים אחרים מתים שיתנו להם קציצה לארוחת צהריים, שזה נהיה ממש קשה להשיג בשר בקר, ושבבושקה הכינה אותה אחרי משמרת לילה, מתפקדת בקושי בגלל העייפות. אני יודעת את כל זה ועדיין לא מצליחה להביא את המזלג אל הפה. בסוף אני נושמת עמוק, העיניים סגורות כל כך חזק שיש לי עיגולים אדומים וזהובים בשולי שדה הראיה, ומניחה את פיסת הבשר בפה. לועסת אותה רק עם השיניים הקדמיות. ככה גם אם אתקל בבצל לא ארגיש. אני לועסת דקות ארוכות, מרגישה את צלה המפויס של בבושקה מרחף במסדרון. לעיסה שבפי יש טעם של נייר עיתון גרוס, של פלסטלינה שלא נותר בה דבק מרוב שימוש, של בצל מצחין חצי מבושל. אני מנסה לבלוע. לשווא. הגוש חוסם את הגרון, הבחילה עולה ומטפסת, מחריבה את מאמץ השווא שלי. דמעות, נזלת, ורוק חום מכתימים את מפית הנייר הצהובה שבידי. בסוף הגוש נפלט אל חיק המפית הרטובה כמו לוויתן. אני בורחת לשירותים לקולה הזועם של בבושקה, נועלת את הדלת, נאחזת באסלה מכריחה את עצמי לנשום לאט וקצוב. לשוני מגששת מאחורי השפה העליונה ומוצאת חתיכת בצל גדולה, חלקה. אני מתקפלת לשניים ומנסה להציל את הקוקו ממיצי קיבה שפורצים החוצה בקילוחים דקים.

 

[2]

"תרגיש כבר משהו! לעזאזל!" אני מרסקת צלחת על הרצפה. מטיחה אותה בכוח. שאריות רוטב פסטה ניתזות וזורעות אינסוף טיפות שומן אדומות על רצפת הפרקט. נהיה שקט מקפיא. אני שומעת אותך נושם. הנשימה שלך תמיד מחורחרת קלות ועכשיו החרחורים נשמעים כמו דלת ברזל ששבה ונטרקת על ציריה, דלת אסם בקיבוץ מת. הפנים שלך מאדימות, כאילו אותו רוטב פסטה צבע גם אותם. במבט מאובן אתה יורד על הברכיים ואוסף את שברי הצלחת. פעם עוד הייתי נזעקת שלא תיגע בשברים בידיים חשופות. עכשיו אני לא מוציאה הגה ורק עוקבת אחריך בדריכות של חתול. אם היה לי אומץ, הייתי דוחפת אצבע לתוך הגרון ומקיאה את מה שאכלתי, מעשירה את החורבן בעוד שכבה אדומה. רק שתגיד משהו. אתה אכן אומר תוך כדי שמניח שברים בתוך הפח. "עופי מפה". אני יושבת מבלי לזוז. אפילו האצבעות שלי נדבקו לשולחן. "תקומי ותלכי. עכשיו." אתה אומר את זה בקול גבוה מבלי להסתכל עליי. "לא" אני עונה בקול חלול. "את פסיכית, ואין לי זמן וכוח אליך." – אתה מוציא מטלית רצפה, כזו מיוחדת של פרקט, ומתחיל לגרוף את הטיפות האדומות, עדיין על הברכיים. "אני אוהבת אותך" – הבחילה שלי מתגברת. הדם הולם באוזניים. אני שומעת ים. אני מצליחה להתנתק מהכיסא ונמלטת לשירותים, מעיפה מעלה את מכסה האסלה ומקיאה. הבכי מכה בי. נזלת ודמעות מתערבבים בנוזלי קיבה, אני מחבקת את האסלה וצועקת  "אמא, אמא!" אתה ממשיך לנגב את הרצפה. סנטימטר אחר סנטימטר, בתנועות של רובוט ניקיון מדויקות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,