לִרְקֹד עַל דַּם
זוֹ מְלָאכָה מְסֻבֶּכֶת,
כִּי הַדָּם מִשְׁתַּנֶּה לְלֹא הֶרֶף,
מַחְלִיף מַצְּבֵי צְבִירָה.
תְּחִלָּה הוּא חַם וְגָדוּשׁ.
מַחְלִיקִים עָלָיו בְּקַלּוּת,
נִצְבָּעִים בּוֹ מַהֵר, בְּנָקֵל.
אַחַר כָּךְ מַשְׁחִיר, מִתְאַדָּה
לְעִיסָה. כַּפּוֹת רַגְלִיִּים
יִטְבְּעוּ בְּתוֹךְ בֻּצָּה צְמִיגִית
וְיִתְקַשּׁוּ לִרְקֹד.
בַּסּוֹף יִקָּרֵשׁ, יִתְקַבֵּעַ
לְכֶתֶם כֵּהֶה, אָחִיד,
יִתְכַּסֶּה בִּסְדָקִים זְעִירִים.
הֲכִי קַל לִרְקֹד
עַל דָּם שֶׁיָּבַשׁ.