רגעי ים עטופים במפרש מרשרש מְשִׂיחִים
על נשים-בתולות עם זנב-דג וגברים-מלחים.
ועיניים תכולות מבזיקות עוד חיוך בעד דֹּק
של רשת קרניים צפופות, של קמטוטי צחוק.
ושיער, שנצרב בשמשות עד בוהק סתור,
חובש קוּמוּלוּס צח – הוא ברט פליז נינוח, קמור.
מחר, עם שחר | ויקטור הוגו (מצרפתית ריטה קוגן, תרגומים מן המקלט) מָחָר, עִם שַׁחַר, בַּעֲלוֹת אוֹרוֹת חִוְּרִים, אֵצֵא לַדֶּרֶךְ כִּי אֵדַע – אַתְּ
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,
בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה. מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל
זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמִּגְדָּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם