"הם מתקשרים אלינו
בטרם יטילו את הפצצות.
והטלפון מצלצל,
ומישהו, שיודע את שמי הפרטי
אומר בערבית מושלמת:
"כאן דויד."
ואני, עדיין מטושטשת מקולות הפיצוצים ומסימפונית הזכוכיות המתנפצות,
שממשיכים להלום בראשי,
חושבת: "האם אני מכירה מישהו בשם דויד בעזה?"
הם מתקשרים כדי לומר:
תברחו.
יש לכם 58 שניות מתום ההודעה.
הבית שלכם הוא הבא בתור.
הם חושבים, שזו מעין מחוות נימוסין
של עתות מלחמה.
זה לא משנה, כי אין לאן לברוח.
ואין כל משמעות לכך, כי הגבולות מבוצרים,
וניירותיך חסרי הערך
דנים אותך למאסר עולם
בכלא הזה לחופי הים,
והסמטאות כה צרות,
ואינספור נפשות אדם מצטופפות אחת כנגד השנייה,
יותר מכל מקום אחר עליי אדמות.
פשוט תברחו.
אנחנו לא רוצים להרוג אתכם.
וזה לא משנה, שאתה לא יכול להתקשר אלינו בחזרה,
כדי לומר, כי האנשים, בהם אנחנו מעוניינים, אינם נמצאים בביתך,
כי אין פה אף אחד, מלבדך ומלבד ילדייך,
אלה, שעודדו את נבחרת ארגנטינה,
וחילקו ביניהם את כיכר הלחם האחרונה,
וספרו כמה נרות נשארו למקרה והחשמל יופסק.
זה לא משנה, שיש לך ילדים.
את חיה במקום הלא נכון,
וכעת זו ההזדמנות שלך לברוח
לשום מקום.
זה לא משנה,
כי 58 שניות אינן מספיקות
בשביל למצוא את אלבום החתונה שלך,
או את השמיכה האהובה על בנך,
או את טופס ההרשמה לקולג' של בתך, שמולא כמעט במלואו,
או את הנעליים שלך,
או לכנס את כולם יחדיו.
זה לא משנה, מה תכננת,
או מי את.
הוכיחי, שאת בת אדם,
הוכיחי, שהנך עומדת על שתי רגלייך,
ותברחי."
תרגום מאנגלית ריטה קוגן