[1]
המטוטלת שלי שבה לפעול הבוקר.
היא כמו הים, נשמעת לצוו הירח,
גואה ומשתפלת,
ומכה בעוצמה אנכית
בדפנות פעמון הזכוכית.
אני מייחלת לניפוץ.
[2]
כל השחור אצלי.
שכבה על שכבה על שכבה של גואש אטום.
סימני מכחול צפופים ממלאים את הריק
שקוראים לו אני.
ואין שוליים לאחוז בהם.
[3]
"סעי בנפשך לתאילנד" – היא אומרת לי.
"שימי אך בגד אחד במזוודתך הקרועה –
שקוף, צבעוני, מחורץ.
הִלָּחֲמִי."