הבוקר פגשתי את המוֹרָה שֶׁלְּךָ למשחק בפאתי שוק הכרמל. היא יָלְדָה אך לפני שבועות מספר ועל כן גופה התמיר עדיין התנהל באיטיות מה. ידה האחת דחפה בלאות עגלת תינוקות וידה השנייה ליטפה בהיסח דעת את גב בן זוגה. לא יכולתי לחלוף על פניהם, על אף כי לראותם כך – שלווים ומאוחדים בְּמִשְׁפַּחְתִּיּוּתם הזעירה – גרם לי להתכווץ מכאב. עצרתי את האוטו, פתחתי את החלון, לבשתי מסכת חיוך ואמרתי: "היי אנה, המון מזל טוב." היא התבוננה בי לרגע, מתקשה לזהות את פניי שרזו מידי בחצי השנה האחרונה. אחר כך, משזיהתה, ענתה בקולה הנמוך, הסמכותי ובו שביב רחמים: "הו, תודה! מה שְׁלוֹמֵךְ?" "הכל טוב", עניתי, ומכיוון שעדיין חסמתי את הכביש, חייכתי בְּמֵעֵין התנצלות ונסעתי הלאה. אחר כך השתכרתי למוות בדוכן מוכר הדגים הקבוע שלי. עוד ועוד שוטים של וודקה מתובלת נמזגו ורוקנו. תפסנו חתיכת שיחה מוכר הדגים ואני, ובכיתי נורא, כמו שלא בכיתי חודשים. בדרך כלל המונים פוקדים את הדוכן שלו בבוקר עמוס של יום שישי. אך הפעם איש לא נכנס, גם לא אלה מהפרלמנט הקבוע. "אלה היינו אמורים להיות אנחנו" – נאמתי בפתוס תוך כדי לעיסת פת לחם ובתוכה פלח הרינג מלוח, כמו הדמעות. בסוף פסעתי בצעד כושל במעלה השוק, גוררת את העגלה – לא עגלת תינוקות, אלא עגלת קניות מאובקת – על רגלי עוברים ושבים. הגעתי לאוטו כולי זעם וזוהמה. "זה הכל פאקינג סרט אינדי", לחשתי ללוד ריד שבדיוק סיים לספר איך בקרוב נמלא ת'מאדים במלנטאלפים מכוניות חונות. פאקינג סרט אינדי.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,